הלכה יומית

אמרו חכמים: "יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים", ומכאן למדו גדולי-הדורות לחזר אחר סנדק ירא-שמיים שכן כוונתו בעת המילה משפיעה על הרך-הנימול להיות כמותו. וכן מצינו הקפדה לחזר אחר מוהל ראוי, אלא שבבחירת המוהל יש לקחת בחשבון את בקיאותו ומומחיותו של המוהל, ומוהל אומן עדיף על מוהל הבקי בכוונת המילה אך אינו אומן במלאכת המילה, אך אין לקחת לשם כך רופאים מומחים שאינם שומרי תורה ומצוות.

אמרו חכמים: "חדשים לקטרת באו והפיסו", בבית-המקדש היו נותנים לכהנים את הזכות להקטיר את הקטורת רק פעם אחת בחייהם, כדי לזכות כמה שיותר כהנים בסגולה זו. כיון שגם הסנדקאות נמשלה לקטורת כתבו הפוסקים "נוהגין שלא ליתן שני ילדים לבעל-ברית אחד", ולחלק את הסגולה בין כמה שיותר אנשים. אבל את הרב 'מרא-דאתרא' ניתן לכבד לסנדקאות אפילו לכמה מבניו.

אמרו חכמים "אין אומרים שירה אלא על היין", ומכאן למדו הפוסקים שאף ברכת "אשר קידש ידיד" הנאמרת לאחר המילה תהיה על כוס יין מפני שעניינה שבח והודאה לה', ולאחר הברכה נותנים לקטן לשתות מכוס-הברכה, או ישתה המברך בעצמו. ואם הייתה הברית בשבת קודם הקידוש, יתנו מן היין לקטן שישתה, אך המברך לא יכול לשתות כיוון שעדיין לא קידש, ואם אין שם קטן יש שכתבו שיכוון המברך גם לצאת ידי-חובת קידוש בברכת-היין, וכיוון שצריך שיהיה הקידוש במקום-סעודה, לכן אחר הברכה ושתיית היין יאכל כזית פת, או מיני "מזונות", או רביעית יין (ועדיף שתהיה בנוסף לכוס הקידוש); אלא שלכתחילה ראוי שלא לצאת בכוס אחת לקידוש ומילה.

נאמר: "זכור את יום השבת לקדשו", וביארו חכמים שיש לקדש את השבת בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש, וביציאתו בהבדלה; מצוות הקידוש לדברי הכל הינה מן התורה, ולדעת כמה מן הראשונים אף ההבדלה הינה מן התורה. ותקנו חכמים שתהא זכירה זו על כוס יין בין בכניסתו בין ביציאתו. ומתחלה תקנו הבדלה בתפלה בלבד ולא על הכוס, מפני העוני וחוסר היכולת להשיג יין, ואחר-כך כשהעשירו קבעוה על הכוס, וכשחזר העוני שבו חכמים וקבעוה בתפלה, ובכדי לשמור על יציבות התקנה, קבעו שאף המבדיל בתפלה עליו להבדיל גם על הכוס אם יש יין בהישג ידו, וכן אם הבדיל על הכוס לפני שהתפלל ערבית יזכיר שוב הבדלה בתפילה.

סעודת הברית הינה סעודת-מצווה, והמוזמן אליה חייב ללכת, ועל-כן נהוג למעשה שאין מזמינים בפירוש לסעודת המילה אלא רק מודיעים על זמנה ומקומה. וקובעים אותה על הפת; ויש אומרים שצריך אף בשר ויין בסעודה זו, או לכל הפחות בשר עוף ודגים, (ויש שלמדו זכות על העושים אותה במאכלי חלב). ונוהגים שאבי-הבן חוזר מאמר דא"ח מענייני המילה, ואף מנגנים בה ניגון ד'-בבות לאדה"ז.

בשונה מקידוש, בהבדלה אין מבדילים על הפת, משום שהפת קשורה לקידוש שהרי הקידוש חייב להיות במקום הסעודה, אך ההבדלה אינה שייכת כלל לסעודה שלאחריה. אך ניתן להבדיל על שכר ועל כל משקה שהוא "חמר -מדינה" (- משקה חשוב שמביאים אותו כתחליף ליין ולא כתחליף למים), אלא שאם יש לו יין יבדיל על היין להידור-מצווה, ואפילו אם יש לו כוס יין שאינו מלא, וכוס של "חמר-מדינה" שהוא מלא, טוב יותר להבדיל על היין, אך אם היין פגום ואי אפשר לתקנו, מוטב להבדיל על תה (מומתק) הנחשב כ"חמר-מדינה".

מותר לעשות את סעודת-המילה בערב-שבת, אלא שמצווה לכתחילה להתחיל את הסעודה קודם שעה-עשירית (3 שעות זמניות אחר חצות היום), בכדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול, ויאכל סעודת-שבת לתיאבון. ויש שכתבו להקדים הסעודה כמה שאפשר, וטוב שלא להזמין אליה אלא מניין מצומצם, חוץ מן השייכים לסעודה הקרובים ובעלי הברית. ואף המותרים לאכול שם, ראוי שלא יאכלו יותר מדי באופן שימנע מהם אחר-כך לאכול סעודת-שבת לתיאבון; ומי שלא נזהר בכך ואכל בסעודת-המילה ואח"כ אינו יכול לאכול את סעודת-השבת, יקדש ויאכל מזונות וכדומה, ולמחרת ביום-השבת יאכל שלוש סעודות.

ריבת פרי שלא ניכר בה הפרי כלל אין מברכים עליה "שהחיינו", כמו-כן באכילת ריבת אתרוגים למעשה לא מברכים "שהחיינו", שמעבר לטעם האמור ישנם עוד נימוקים שלא לברך עליו "שהחיינו", מפני שהאתרוג מתקיים על האילן לאורך כל השנה, וכן מפני שההנאה העיקרית מהאתרוג היא בחג סוכות, ובסתם ריבת פרי נחלקו הפוסקים האם לברך שהחיינו.

אמרו חכמים "אין תורמין . . מן התלוש על המחובר" טעם הדבר הוא משום שנאמר במעשר: "ראשית דגנך תירשך ויצהרך" – דבר הנאסף כ"דגנך" (-שהוא לשון אסיפה בערימות), ולכן הפרשה על המחובר אינה מועילה ויש להפריש לאחר שיתלשו הפירות. עם זאת, במקרים מסוימים כתבו הפוסקים שיכול להתנות שכשיתלוש את הפירות תחול ההפרשה, ובלבד שהפירות שהפריש קיימים בשעה שתולש מהעץ (כיוון שרק בעת התלישה חלה ההפרשה), וכן ההפרשה חלה רק על הפירות שכבר הגיעו לשליש גידולם בעת ההפרשה, אלא שבמקרה זה אין מברכים על ההפרשה, ולכן לכתחילה אין לעשות זאת.

אמרו חכמים: "טעה ולא התפלל ערבית מתפלל בשחרית שתים, שחרית מתפלל במנחה שתים", כלומר, מי ששכח ולא התפלל תפילת שמונה-עשרה ועבר זמנה, צריך להתפלל לאחר תפילת שמונה-עשרה הבאה תפילה לתשלומין. אם שכח ערבית, ישלים אותה בשחרית. ואם נגש להתפלל את התפילה שאחריה כשליח-ציבור, יוצא ידי חובת התשלומין בחזרתו את התפילה בקול רם (ויסיים בלחש את 'אלוקי נצור' וכו'). שכח בשחרית, ישלים במנחה. את תפילת ההשלמה צריך להתפלל סמוך לתפילה של אותה שעה. ואם שהה הרבה לאחריה, לא יוכל להתפלל עוד את תפילת התשלומין.

תפלת התשלומין נתקנה למי ששגג או נאנס ולא התפלל, ודנו הפוסקים מהו הגדר של אנוס או שוגג, ולמעשה נפסק שכל מי שלא היה מזיד גמור ודחה תפלתו, אם משום עיסוקים שונים ואם משום עצלות והתמהמהות, כל עוד היה בדעתו להתפלל אלא שעבר הזמן לבסוף, אף שלא נהג כראוי בכך שדחה את תפלתו, יכול להשלימה. אולם מי שהזיד ולא התפלל בשאט נפש אין לו תשלומין, ואף על פי כן רשאי להתפלל תפלת נדבה, ואף שתפלתו רשות ואין לו שכר תפלת מצווה, יש לו שכר תפלת תחנונים ובקשת רחמים.

ככלל, המתפלל שתי תפלות הסמוכות זו לזו כגון המתפלל מוסף מיד לאחר שחרית, עליו להפסיק ביניהם לפחות כשיעור ההליכה של ארבע אמות, בכדי שתתיישב דעתו לערוך תחנתו כראוי אף בתפלה השנייה. וכן הוא הדין למי שמשלים תפלתו ועליו להתפלל שתי תפלות סמוכות זו לזו, האחת של חובת השעה, והשנית היא עבור התשלומין, עליו להקפיד להפסיק בין שתי התפילות, ולמעשה נספק להלכה שבזמן הפסקה זו יש לומר "אשרי" (שאחר 'נפילת אפיים') בשחרית, ובמנחה או בערבית יאמר 'אשרי' כקורא בתורה ולא כחובה, וזאת בכדי שיתפלל מתוך דברי תנחומין של תורה גם בתפלת התשלומין, ואם מתפלל בציבור ימתין עד אחר אמירת הקדישים.