Votre panier est vide.
2093 תוצאות
אף שיוצאים ידי חובת "מתנות-לאביונים" במאכלים ובגדים וכדומה, לכתחילה יש לתת דווקא כסף עבור "מתנות-לאביונים". כסף זה שנותן צריך להיות "עובר לסוחר", כלומר זמין באופן כזה שיוכל העני להשתמש ביום פורים עצמו ועל כן ראוי לתת כסף ממשי שאפשר להשתמש בו, כמו כן ניתן לתת מטבע של מדינה אחרת (כשאפשר לפדותו), או צ'ק מזומן סחיר (לא דחוי ולא 'למוטב בלבד'), אך כל זה מעיקר הדין; ובאם יש לו רק צ'ק 'למוטב בלבד' או מטבע זר שאין לו כרגע היכן לפדותו יכול לתנם כמתנות לאביונים.
אודות השיעור המינימלי למצוות "מתנות-לאביונים" נאמר "מתנות", ולכן ניתן לצאת ידי חובה בפרוטה לכל עני, אמנם למעשה כתבו הפוסקים שזהו רק למי שאין ידו משגת, אך לאדם שיכול לתת, שיעור הנתינה הוא סכום כסף כדי שיוכל לקנות שיעור של ג' ביצים (170 סמ"ק) אוכל, ויש מחמירים שצריך להיות שוויה של ארוחה קטנה שכתבו הפוסקים שכיום סכום זה נאמד בכ-10 ש"ח לערך. עם זאת, יש לדעת שראוי להרבות בהוצאות על "מתנות-לאביונים" יותר ממה שמוציאים על משלוחי מנות וסעודת פורים. וכפי שכתב הרמב"ם: "מוטב לאדם להרבות במתנות-אביונים, מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו. שאין שם שמחה גדולה ומפוארה, אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה, שנאמר "להחיות רוח שפלים, ולהחיות לב נדכאים"".
מצוות "מתנות-לאביונים" אין יוצאים בה ידי חובה ממעות מעשר, וכן מי שנדר שייתן סכום כסף לצדקה, אינו יכול לתת את ה"מתנות-לאביונים" על חשבון סכום זה שנדר לצדקה, שכן מצוות "מתנות-לאביונים" צריכה להיעשות מכספו הפרטי של הנותן, ואילו מעות מעשר וכן סכום שהתחייב לתתו לצדקה, כיון שמחויב לתנו נחשב שפורע חובו מכספי מעשר. אלא שהרוצה להוסיף לעניים נוספים מעבר לשיעור הנתינה שהוזכר בהלכה הקודמת, רשאי לתת להם אף מכספי מעשר או צדקה.
מעיקר הדין אין מדקדקים במעות פורים אלא כל הפושט יד נותנים לו. אך למעשה ראוי לתת לעניים ממש, וכתבו פוסקי זמננו, שמי שאין לו הכנסה ברורה שמאפשרת לממן את ההוצאות הכרחיות לו ולבני ביתו במשך שנה נחשב כ'אביון'. כמו כן גם מי שבדרך כלל מצליח לכלכל את בני ביתו, אלא שכעת הזדמנו לו הוצאות חריגות כגון חתונת בניו או להבדיל הוצאות רפואיות, ואיננו עומד בנטל ההוצאות, נחשב אף הוא ל'אביון' לעניין "מתנות-לאביונים"; אלא שכאמור כל מי שפושט ידו ליטול נותנים לו.
מצוות "מתנות-לאביונים" מחויבת להיות ביום פורים, ולכן אין להקדימה או לאחרה. אולם מותר לכתחילה לתת "מתנות לאביונים" לגופי צדקה האוספים כספים לפני חג הפורים וביום הפורים עצמו מוסרים אותם לעניים. וכל יום פורים כשר למצוות "מתנות-לאביונים", ויש המקפידים לכתחילה לקיים את מצוות "מתנות-לאביונים" לאחר קריאת המגילה של שחרית, שכן בברכת "שהחיינו" שקודם המגילה בבוקר מכוונים אף על מצוות "מתנות-לאביונים" (ושאר מצוות הפורים), ואף עפ"י הקבלה יש לדקדק בכך. ומי שלא מזדמנים לו אביונים ביום הפורים אף לא ע"י שליח שימסרם לאביונים ביום הפורים, יפריש את סכום ה"מתנות-לאביונים" ויניחם להזדמנות הקרובה בה יוכלו המעות להגיע אל האביונים, וכאשר יודע מראש שלא יזדמנו לו אביונים בפורים, מוטב להקדים ולשלוח קודם הפורים סכום כסף ע"י שליח או ע"י קרנות "מתנות-לאביונים" על מנת שימסרוהו לאביונים ביום פורים עצמו.
על הפסוק: "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", דרשו חז"ל שבפסוק זה מרומזות מצוות מהותיות עליהן בייחוד גזר המן-הרשע, ובמפלתו יכלו היהודים לקיימן ללא חשש. אחת ממצוות אלו היא מצוות המילה, "ששון זו מילה" כאמור "שש אנכי על אמרתך". וכן אמרו חכמים "כל מצוה שקיבלו עליהם בשמחה כגון מילה . . עדיין עושין אותה בשמחה". ועל-כן נוהגים שכאשר התפלה מתקיימת בנוכחותו של אבי-הבן, או הסנדק או המוהל אין אומרים "תחנון" בשחרית ובמנחה שקודם הברית. וכן בבית-הכנסת שבו תיערך הברית באותו היום, אין אומרים "תחנון" בתפלות שקודם הברית. וכשהברית חלה בתענית-ציבור אין אומרים תחנון (שלפני הסליחות) ו"אבינו-מלכנו", אך אומרים 'סליחות'.
אמרו חכמים: "יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים", ומכאן למדו גדולי-הדורות לחזר אחר סנדק ירא-שמיים שכן כוונתו בעת המילה משפיעה על הרך-הנימול להיות כמותו. וכן מצינו הקפדה לחזר אחר מוהל ראוי, אלא שבבחירת המוהל יש לקחת בחשבון את בקיאותו ומומחיותו של המוהל, ומוהל אומן עדיף על מוהל הבקי בכוונת המילה אך אינו אומן במלאכת המילה, אך אין לקחת לשם כך רופאים מומחים שאינם שומרי תורה ומצוות.
נאמר: "זכור את יום השבת'", וביארו הפוסקים שחיוב קידוש בשבת הוא מן התורה, אלא שכבר בתפלה בה מזכירים קדושת השבת יוצאים ידי חובת קידוש דאורייתא, ואילו הקידוש שעל הכוס לאחר התפלה הנו מדרבנן. ולכן היו שכתבו שאשה שלא התפללה בליל שבת נותר חיובה מדאורייתא, ואילו הבעל המוציאה ידי-חובת קידוש לאחר תפלת ערבית, רמת חיובו היא מדרבן, ומשום-כך הורו לכתחילה שיתפללו אף הן בליל שבת קודם הקידוש, אלא שלמעשה נהוג שאין חוששים לכך ואשה שלא התפללה ערבית יכולה לצאת מהקידוש של בעלה, וכמה טעמים נאמרו בדבר.
מי שגילה שלקח בטעות את בגד חברו, דינו כדין מוצא אבידה ועליו להכריז עד שיבוא המאבד. וגם כשחברו משתמש בשלו הרי זה כגוזל מן הגזלן, ואסור לעשות דין לעצמו אלא על-פי בית דין. ויש שכתבו שבחפצים שאין מקפידים עליהם האנשים, אם הוחלפו בטעות, יכול כל אחד להשתמש בשל חברו לבינתיים, ולמעשה יש לפנות לדיין הבקי בדינים אלו.
אמרו חכמים: "ארבעה ראשי שנים הם . . בשבט, ראש השנה לאילן . . בחמישה-עשר בו", משום שעד יום זה יצאו רוב גשמי השנה ועלה השרף באילנות, ומעת זו מתחילה צמיחת הפרי; משמעותו ההלכתית של ראש-השנה לאילנות היא קביעת שנת היבול של העצים לעניין שנות ערלה, וכן בכדי לדעת מתי היא השנה הרביעית בה יש קדושת "נטע-רבעי" הנאכלים בקדושה בירושלים, (וכיום פודים את קדושת הפירות בכסף), ואף לעניין קדושת שביעית. וכן לעניין מצוות מעשר התלוי בשנים, שכן, בחלק מהשנים מפרישים "מעשר-עני" לעניים, ובחלק מפרישים "מעשר-שני". ובכדי לדעת לאיזו שנת מעשר שייכים פירות העץ, נקבע "ראש-השנה לאילנות", כך שפירות שיצמחו אחריו (לאחר שחנטו) שייכים למעשה לשנת המעשר החדשה.
נפסק להלכה ש"חתול רע שמזיק . . כל המוצאו הורגו וזוכה בעורו", כלומר, שדבר שאסור להחזיקו מפני שהוא מזיק אין בו מצוות השבת אבידה. ומכך למדו חלק מן הפוסקים לדמות דברים האסורים לדברים המזיקים שאין חיוב להשיבם לבעליהם. וכפי שנפסק להלכה לגבי המוצא שטר-חוב שיש בו ריבית האסורה שלא יחזירו למלווה אלא עליו לקורעו. ומצד שני אפשר לחלוק על ההשוואה בין דברים האסורים לדברים המזיקים כיוון שאת דבר האיסור ניתן למכור לנכרי, ולכן למעשה הציעו הפוסקים שכאשר רואה חפץ שידוע בוודאות שישתמש בו היהודי לאיסור לא יגע בו.
נאמר בגמרא: "הביאו לפניהם פתיתין ושלמין . . ר' יוחנן אמר שלמה מצוה מן-המובחר". וכך -נפסק להלכה שיש לברך על השלם ואחרי הברכה יש לבצוע ולאכול, ואין הדבר נחשב כ"הפסק" בין הברכה לאכילה כיוון שהחיתוך הינו צורך האכילה. ובפירות בהן ישנו חשש מפני נגיעות של חרקים, כותב אדה"ז שיש לחוש "שמא התליע בתוכו או נרקב ונמצא בירך לבטלה" ומשום-כך בפירות אלו יש צורך לבצעם ולבדקם לפני תחלת הברכה, ומי שבכל-זאת לא בדקם לפני הברכה, עליו לעשות זאת בין הברכה לאכילה.