הלכה יומית

מלאכה שהיא לצורך השבת, כגון, לתפור בגדים לצורך שבת – מותר לעשותה כל היום, כיון שאסרו לעשות בערב שבת רק מלאכה שאינה לצורך השבת. אלא שאם עושה את המלאכה לחברו – צריך שיעשה את המלאכה בחינם. שכן, כאשר נוטל האומן את שכרו מחברו הרי זה כאילו נעשית המלאכה בעבור השכר שיקבל, ואין הדבר נחשב כמלאכה הנעשית לצורך השבת.

נאמר: "זכור את יום השבת לקדשו", ותקנו חכמים שזכירה זו תהיה על כוס יין בכניסת וביציאת-השבת. את קידוש זה יש לעשות במקום הסעודה, ולמדו זאת מן האמור: "וקראת לשבת עונג" ודרשו על-כך: "במקום עונג . . שם תהא קריאת הקידוש", כלומר, שיש לקדש דווקא במקום בו סועד את סעודת השבת. ונחלקו הפוסקים עד כמה צריך להיות מקום הקידוש בסמיכות למקום הסעודה, והיו שהחמירו שלא לקדש שלא במקום הסעודה אפילו באותו החדר, ולכן לכתחילה צריך שיסעד באותו מקום שקידש, ואם צריך לסעוד במקום אחר עליו לכוון על כך בעת הקידוש.

מי ששערות ראשו גדולות מצווה לגלחן קודם השבת, בכדי שלא יכנס לשבת כשהוא מנוול; ומצווה מן המובחר שהתספורת תהיה בערב שבת ממש ולא קודם לכן, בכדי שיהיה ניכר שמסתפר הוא לכבוד השבת, וכן מותר לספר יהודי בערב שבת כל היום, ואפילו תספורת כזו המוגדרת כ"מעשה אומן" מותרת בערב שבת. ואף מותר ליטול עליה שכר כיוון שהתספורת היא מלאכה שניכר בה שנעשית כעת לצורך השבת. כמובן שכל האמור הוא כאשר הדבר מתאפשר מבחינה הלכתית, אך בימי הספירה ובין המצרים אסור להסתפר גם בערב שבת, וכן למעשה מקפידים שלא להסתפר בראש חודש גם כאשר הוא חל בערב שבת.

אודות חיוב הקידוש במקום הסעודה, כתבו הפוסקים שמכיוון שהמזונות והיין מזינים ומשביעים, נקראים אף הם "סעודה". ולכן כשאכל כזית פת, או מיני "מזונות", או אפילו כששתה רביעית יין, יוצא בזה ידי קידוש במקום סעודה; אלא שלכתחילה צריך שתהיה הרביעית יין בנוסף לכוס הקידוש, ויכול אח"כ לסעוד את עיקר הסעודה במקום אחר. ואם אכל רק מינים שברכתם האחרונה "בורא נפשות", לא יצא ידי חובתו ועליו לקדש שוב במקום שיסעד. יצוין כי בסעודת הלילה לכתחילה לא יאכל מזונות לאחר הקידוש בכדי שיוכל לאכול את עיקר סעודת השבת לשובע.

לא אסרו מלאכה בערב שבת אלא במלאכה שקובע את עצמו עליה, אבל מותר לעשות מלאכה עראית גם אם מלאכה זו אינה לצורך השבת, ולכן מותר לכתוב לרעיו בערב שבת. וכן תפירת כפתור בבגד או גיהוץ מספר בגדים כאשר ידוע מראש שההתעסקות בהם אינה אורכת זמן רב. כיוון שכל איסור עשיית מלאכה בערב שבת עיקרו הוא שלא לעשות מלאכה דרך קבע – בכדי שיהיה פנוי להתעסק בצרכי שבת, אולם מלאכה עראית שאין זמנה נמשך, מותרת.

מיד לאחר אמירת הקידוש יש צורך לשתות מן היין. חובת השתייה מוטלת על המקדש ובכך יוצאים הוא והשומעים ידי-חובת קידוש. מי שאינו יכול לשתות את היין, יכול לתת לאחד המסובים ששמע הקידוש לשתות כשיעור, אלא שאם יודע מראש שלא יוכל לשתות עדיף שישמע קידוש מאדם אחר. מעבר לכך, ראוי שכל אחד מהשומעים ישתה מעט מיין הקידוש; וכיוון שהכוס ששתה ממנה המקדש כבר נפגמה בשתייתו, לכן מצווה מן-המובחר שיוסיף המקדש מעט יין לכוס הקידוש לפני שימזוג לשומעים בכוסותיהם, וכששותים ישירות מכוס הקידוש עצמה אין-צורך ב"תיקון", וכך נהג הרבי בד"כ כשקידש עבור הרבנית.

עשיית מסחר בערב שבת לא נחשבת כמלאכה ומותרת אף מן המנחה ולמעלה – כיוון שאסרו רק מלאכה גמורה. אלא שלמעשה בערבי שבתות ראוי לסגור את החנויות כשעה קודם צאת הכוכבים (כ-40 דקות קודם השקיעה), ואפילו אם החנות מוכרת צרכי שבת יש להקפיד לסוגרה כשעה לפני צאת הכוכבים, כיוון שלפעמים עלול להמשך המשא ומתן עד הלילה ממש ויבואו לידי מכשול חלילה.

מי ששכח ואכל קודם קידוש עליו לקדש ואפילו לאחר כמה שעות מכניסת השבת, וכל עוד ולא יצאה השבת עליו לעשות קידוש מיד שנזכר. אלא שלכתחילה אסור לטעום כלום ואפילו מים משהגיע זמן הקידוש, אף שבשאר מצוות התלויות בזמן התירו שתייה או טעימה לפניהן, בקידוש החמירו משום שעיקר מצות הקידוש היא בסמוך לכניסת השבת. אך כאמור בדיעבד ניתן להשלים את הקידוש עד צאת השבת מיד שנזכר, ואסור לו לטעום דבר עד שיקדש, וכשמשלים הקידוש ביום ישמיט את פסוקי "ויכולו".

אמרו חכמים: "לא יאחז אדם תפילין בידו וספר-תורה בזרועו ויתפלל". ונפסק להלכה שבעת תפלת העמידה אסור להחזיק בידו כל חפץ יקר ערך כגון כסף, ספרים ודומיהם, או דבר מסוכן כגון סכין – מחשש שמא יטרידוהו בתפלתו מפני שחושש לנפילתם. אבל דברים שאינם צריכים שמירה כמותם, ואף אם יפלו מידיו אינו חושש, מעיקר הדין מותר להחזיקם בתפילה. אך מצווה מן המובחר שלא לאחוז כלום בידו בעת תפלת שמונה-עשרה, אלא יעמוד כעבד לפני המלך.

האיסור להחזיק חפצים יקרי-ערך או חפצים מסוכנים בעת תפלת שמונה-עשרה, הוא לאו דווקא בידיו, אלא אפילו אם תלויים הם על גופו, כיון שאפילו בפני מלך בשר ודם אין עומדים כך. עם זאת, אם המתפלל נמצא בסביבה שאינה בטוחה וחושש ומתיירא שמא ייגנב או יינזק כשיוריד החפץ מעליו, מוטב שיחזיקנו בידו ותהייה מחשבתו מיושבת בתפלתו מאשר שיניחו ויהיה מוטרד בעקבות כך במשך כל התפלה, ולכן הנושא נשק וחושש להסירו מטעמי בטיחות מוטב שיתפלל עמו. אך כאשר אין הכרח בדבר וניתן להניח את החפץ במקום בטוח יש להסירו מעליו, כמו כן מוטב שלא להשאיר את הטלפון בכיס בעת התפלה כאשר הוא במצב שיכול לצלצל או לרטוט, שכן הדבר גורם להטרידו מתפלתו.

מטרת נר-חנוכה היא להביא ל"פרסומי-ניסא", כיוון שכן הנהיגו להדליק את נר החנוכה אף בבית הכנסת עם ברכותיו, החל מפלג המנחה, ומקפידים להציב שמש אפילו כשישנו אור יום, בכדי להזכיר שיש לשמור על קדושתם. את מנורת בית הכנסת מציבים בכותל דרום בדומה למקומה של המנורה במקדש, כשהנרות מסודרים ממזרח למערב ומקומם גבוה, למעלה מעשרה טפחים. ועורר הרבי, שכדאי שידלקו נרות בית הכנסת במשך כל המעת-לעת של ימי החנוכה.

בדורנו יצא הרבי במבצע חנוכה, והרחיב את פרסום הנס בקנה מדה עולמי שטרם נודע כמותו. והורה הרבי שבכל הכינוסים הנערכים במעמד עשרה מישראל ידליקו נרות חנוכה, במקום הציבורי והמרכזי ביותר. אלא שבכדי לברך נדרש שהמנורה תהיה פחותה מעשרים אמה (כ-9 מטר), וכן שהנרות יהיו מספק גדולים בכדי שידלקו לפחות חצי שעה. כמו-כן יש להקפיד להציבם במקום שיעברו שם לפחות עשרה (בבת אחת) במשך חצי השעה מההדלקה. ואם אין הדבר מתאפשר, ידליקו ללא ברכה.