הלכה יומית

אודות מקום הדלקת נרות החנוכה נאמר בגמרא: "נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ, אם היה דר בעלייה מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו". אלא שלמעשה מצינו מדורי דורות שהיו שנהגו להדליק בתוך הבית גם כשלא בעת סכנה. ובדורנו המנהג הוא שלא להדליק בחלון אלא להדליק על כיסא בפתח אחד החדרים בבית, משמאל הנכנס, סמוך לעובי מזוזת-הפתח, בחלל פתח החדר, בגובה המאפשר ששלהבות הנרות יהיו מעל 24 ס"מ, אך לא מעל 80 ס"מ, כשהשמש נפרד מיתר הנרות בצורה הניכרת לעין. למנהגנו אין הקפדה האם הנרות מונחים ממזרח למערב או מצפון לדרום; ויש שכתבו שניתן שכל בני הבית ידליקו במקום אחד כיוון שכל אחד מדליק במנורה נפרדת ישנו היכר למספר הנרות לכל אחד.

כחלק מהפיכת חדרם של ילדי ישראל למקדש מעט, הורה הרבי, שכדאי ונכון שבפתח חדר הילדים תהיה גם מנורת והדלקת נר חנוכה. נוסף לכך יש להסביר לילדים את תוכנה ומשמעותה של הדלקת נרות חנוכה, בסגנון המובן להם, שכן הדבר מועיל לחינוכם, שכאשר רואים את מנורת החנוכה בפתח החדר שלהם, נעשה רושם חזק יותר בנפשם, וכן הדבר תורם לקביעת חדרם כ"מקדש מעט", שהרי ההדלקה בחדרם מרמזת על חינוך בית המקדש בחנוכה (אבל אין מדליקים בחדר השינה של ההורים).

השוהה מחוץ לביתו בימי החנוכה חייב אף הוא בהדלקת נר חנוכה, וכשאינו אוכל וישן באותו המקום, יש להעדיף להדליק במקום האכילה. ודנו הפוסקים האחרונים, אודות הדרים בפנימיות כמו בחורי ישיבות, שישיבתם היא כביתם, היכן עליהם להדליק את נרות החנוכה, בחדרם בפנימייה או שגם עליהם להעדיף את מקום האכילה, חדר האוכל. ודעת פוסקים רבים, שעליהם להדליק בחדר השינה בפנימייה (תוך שמירה על כללי הבטיחות), משום שהוא חדרם הפרטי.

המתארח עם משפחתו בבית קרוביו וכדומה ויישן ואוכל שם, מדליק בבית זה אף שלמחרת בבוקר שב לביתו. אך אם שב לביתו באותו הערב אף אם ישוב בשעה מאוחרת עליו להדליק בביתו. וזוג המתארח בשבת אצל ההורים וכדומה, וחוזר לביתו במוצאי שבת, בערב שבת חיוב ההדלקה הוא בבית בו יתארחו. ובמוצאי שבת (אם בכוונתם לשוב) לכתחילה עליו להדליק בביתו, אחר שיחזור. וצריך להיזהר לא להשתהות יותר מדי, אלא יש להזדרז לחזור לביתו לקיים את המצוה, אך אם חוזר לביתו בשעה מאוחרת ידליק בבית הוריו בזמנה ויתעכב שם חצי שעה.

מטרת נר-חנוכה היא להביא ל"פרסומי-ניסא", כיוון שכן הנהיגו להדליק את נר החנוכה אף בבית הכנסת עם ברכותיו, החל מפלג המנחה, ומקפידים להציב שמש אפילו כשישנו אור יום, בכדי להזכיר שיש לשמור על קדושתם. את מנורת בית הכנסת מציבים בכותל דרום בדומה למקומה של המנורה במקדש, כשהנרות מסודרים ממזרח למערב ומקומם גבוה, למעלה מעשרה טפחים. ועורר הרבי, שכדאי שידלקו נרות בית הכנסת במשך כל המעת-לעת של ימי החנוכה.

בדורנו יצא הרבי במבצע חנוכה, והרחיב את פרסום הנס בקנה מדה עולמי שטרם נודע כמותו. והורה הרבי שבכל הכינוסים הנערכים במעמד עשרה מישראל ידליקו נרות חנוכה, במקום הציבורי והמרכזי ביותר. אלא שבכדי לברך נדרש שהמנורה תהיה פחותה מעשרים אמה (כ-9 מטר), וכן שהנרות יהיו מספק גדולים בכדי שידלקו לפחות חצי שעה. כמו-כן יש להקפיד להציבם במקום שיעברו שם לפחות עשרה (בבת אחת) במשך חצי השעה מההדלקה. ואם אין הדבר מתאפשר, ידליקו ללא ברכה.

נאמר: "כי תצור אל עיר .. לא תשחית את עצה". בפסוק זה מזהירה התורה שלא להשחית עצי מאכל ופירותיהם. חז"ל אף הרחיבו את האיסור וכתבו שהוא חל על כל דבר שיש בו תועלת, ואסור להשחיתו; מעבר לכך בדבר מאכל קיים האיסור לבזותו, ועל כן יש לנהוג בו בדרך כבוד, וכן אסור להשחית מאכל שלא לצורך, אך אם יש צורך בדבר מותר, וכפי שנוהגים ביין ההבדלה שממלאים את הכוס על גדותיו ומכבים בשיירי היין את נר ההבדלה, וכן בליל הסדר באמירת המכות ששופכים מן היין, ואין בזה משום בל-תשחית.

הזהירו חכמים שלא להעביר כוס מלאה במשקה מעל לחם, שמא יישפך מן הנוזל שבכוס על הלחם, וימאיס אותו מלהיות ראוי לאכילה. וכן אסור לסמוך ללחם כלי שעלול להיות בו דבר מלוכלך או שהוא עצמו מלוכלך, שמא יפגום את הלחם. וכן הדין לגבי כל שאר המאכלים, שאין לעשות דבר שעלול לפוגמם ולהשחיתם. כמו כן כתבו הפוסקים אודות קישוטי שלחן אומנותיים הנעשים מפירות החתוכים לנוי, שכאשר יודעים בוודאות שלא יאכלו מהם, אין לעשות זאת משום איסור בל-תשחית.

מעבר לאיסור השחתת וביזוי המאכל, אף אסור לעשות בו שימוש שיאסור את המאכל מסיבה סגולית, ולכן אסור לנגוע במאכלים ומשקים לפני נטילת הידיים הראשונה של הבוקר. וכן אין לישון על מיטה שיש תחתיה מאכלים, כמו כן אין לקלף שום ובצל וביצה כאשר יודע שיעבור עליהם הלילה ותהייה מניעה לאכלם, וכדומה. ולגבי הכנסת דברי מאכל לבית המרחץ או לבית הכסא כתבו הפוסקים שמעיקר הדין אין בזה איסור שהרי המאכל אינו נאסר בכך, אלא שלכתחילה ראוי להימנע מכך, ובעת הצורך יש לעטפם תחלה.

אסור לשבת על תיק או שק שיש בו מאכלים שעלולים להימעך. כמו כן אסור לזרוק מאכלים שעלולים להימאס על ידי כך. אבל דברים שאין חשש שימאסו בנפילתם כגון שקדים ודברים העטופים מותר לחלקם על ידי מסירתם בזריקה, וכפי שנהגו ישראל לזרוק סוכריות באירועים שונים. אבל לחם, אסור לזרוק גם על שולחן נקי באופן שאין חשש שיימאס, מפאת חשיבותו.

מן הפסוק: "כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלקינו", למדו חכמים שבטרם שפתח משה בדברי השירה: "אמר להם לישראל אני אברך תחלה ואתם ענו אחרי אמן". ועוד אמרו חכמים שלא חרבה הארץ אלא מפני שלא ברכו בתורה תחלה, שבכך שלא ברכו על התורה הראו אנשי אותו הדור שאינה חשובה בעיניהם אף שעסקו רבות בתורה, ומשום כך לא הגינה עליהם זכות הלימוד מפני גזירת החורבן. ועל כן יש לברך את ברכת התורה ולשמוח בה יותר מכל ההנאות שבעולם, ואסור ללמוד תורה קודם ברכות התורה. ואף נשים חייבות בברכת התורה, שכן אף הן מחויבות ללמוד את הלכות המצוות בהן הן מחויבות.

גם כאשר אין בזריקת שיירי מאכל איסור בל-תשחית, צריך להיזהר שלא לבזותם בהשחתתם בידיים, ובמיוחד שיירי לחם. לפיכך, אם נותרו על השולחן בסוף הארוחה שאריות לחם גדולים משיעור כזית, אסור לשטוף את השולחן ולהרטיבם, משום שבכך משחיתים אותם. אלא יש לעטוף היטב את שיירי הלחם כדי להניחם בפח בדרך כבוד. אך כאשר נותרו לאחר האכילה פירורים קטנים מכזית, אין איסור לאבדם אולם אמרו חכמים שאין לזרקם במקום דריסת רגלי בני אדם מפני שקשה הדבר לעניות. והמוצא ברחוב דברי מאכל הראויים לאכילה או כשמוצא פת או מיני מזונות, לא ימשיך בהילוכו אלא יסלקם לצדדים תחלה למקום שאין עוברים שם אנשים.