הלכה יומית

מי שכבר קיבל שבת ונזכר שצריך הוא לעשות עוד דברים שלא ניתן לעשותם בשבת, כתבו הפוסקים לעניין מצווה שניתן לקיימה כגון מי שקיבל שבת בערב שבת חול המועד סוכות, ולא היה ברשותו לולב, ולאחר שקיבל שבת (אך קודם השקיעה) הזדמן לו לולב, ייטול את הלולב אך ללא ברכה, וכן הוא הדין ביתר המצוות. ויש שכתבו שאף לעניין יתר המלאכות שנזכר שלא עשה וכבר קיבל את השבת, יכול לחזור בו מקבלת השבת כשם שניתן להתיר כל נדר, ע"י שלשה שיתירו לו כדין. אלא שלמעשה כתבו הפוסקים להימנע מכך, שיכול לבקש מיהודי אחר שעוד לא קיבל שבת שיעשה עבורו את המלאכה.

נאמר: "כי תדר נדר לה' אלקיך לא תאחר לשלמו . . מוצא שפתיך תשמר ועשית כאשר נדרת לה' אלקיך נדבה אשר דברת בפיך", ואמרו חכמים: 'מוצא שפתיך' זו מצות עשה 'תשמור' זו מצות לא תעשה . . 'בפיך' זו צדקה". כלומר, התחייבות לצדקה דינה כיתר הנדרים, והמאחר לשלם את התחייבותו עובר בלאו ובעשה. וכתבו הפוסקים שגם אם אינו אומר בפירוש לשון של נדר, אלא אומר "אתן לצדקה" מבלי לומר "בלי-נדר", דינו כנדר ואין לאחרו בכדי שלא יעבור על "בל-תאחר", ולכן יש להקפיד תמיד לומר בפרוש שזה בלי נדר. ואפילו אם לא הוציא בפיו את התחייבותו אלא במחשבתו בלבד, יש להיזהר לקיימה.

כתבו הפוסקים שבקופת צדקה המוצבת בבית, אם היא שייכת למוסד כלשהו וישנו אדם הממונה על איסוף קופות הצדקה מן התורמים, אין עוברים משום "בל-תאחר" כל עוד לא בא האחראי; אולם בקופת צדקה שאינה מיועדת למטרה מסוימת וכשמצטבר שם סכום כסף, נותן ממנה למטרות צדקה מזדמנות, או שייחד את הקופה למטרה מסוימת ביזמתו, ראוי שיאמר שאינו מתכוין להקדיש את המעות לצדקה עד שיבואו לידי המקבל.

סכום כסף שהתכוון לתתו לצדקה ואין לפניו נזקקים התובעים צדקה בעת ההתחייבות, אין חיוב לחפש אחר עניים ולתת להם, ואפילו אם ישנה מטרת צדקה כלשהי אינו מחויב לתת עבורה את כל הסכום שהתחייב, אלא יכול לתת חלקו ולהשהות את המשך תרומתו להזדמנות אחרת, לטובת מוסדות צדקה נוספים. אבל אם אין לו כוונה לשמור את הכסף בעבור מגביות עתידיות, אינו יכול לעכב את הצדקה ברשותו סתם אלא עליו לתתם לנזקקים הפונים אליו.

איסור בל תאחר הוא לא רק בנדרי צדקה לעניים, אלא בכל מטרות צדקה, כגון הנודר לבית הכנסת או לשאר מוסדות, ויש לשלמו מיד. ועל כן נפסק להלכה שיש להזהר שלא להשתמש בלשון של נדר, גם כשמעוניין להתחייב לצדקה כגון בימים הנוראים. ואפילו אם נותן סכום קבוע לצדקה בכל יום, טוב שיאמר "בלי-נדר", ומובן שאמירה זו אינה פוטרת מחיוב, שכן ההלכה היא שאפילו המחליט במחשבתו לעשות טובה לחברו ויכול לעשותה עליו לקיים החלטתו.

איסור סחיטת הפירות במהותו הוא כאשר המטרה היא להוציא מהפרי מיץ כדי לשתותו, ולכן אסור לסחוט פרי לתוך משקה, וכן אין לסחוט לימון לתוך סוכר על מנת לערבו עם משקה. אבל אם המטרה להוסיף טעם בתבשיל, מותר לסחוט פירות לתוכו. ולכן מותר לסחוט לימון לתוך סלט ירקות, או על שניצל דג וכדומה, אף שהטיפות לא ייבלעו בתוך הדג, כיוון שהן נועדו לשיפור טעמו הרי הן טפלות לו ונחשבות כחלק ממנו.

לגבי ברכת "שהחיינו" בהדלקת-נרות, בקידוש ובתקיעות יום-ב' של ראש-השנה התעורר ספק: יש שכתבו ששני הימים נחשבים כיום ארוך, ורק בראשון מברכים "שהחיינו", או שמברכים אף ביום השני. בכדי לצאת לכל הדעות נהוג להביא לשולחן פרי חדש, ולהביט בו בברכת-שהחיינו. ולכן נוהגות הנשים להדליק את הנרות סמוך לסעודה כאשר הפרי כבר על השלחן ולכיון עליו כבר בעת ההדלקה. לאחר הקידוש יש לאכלו לפני נטילת ידיים, כשיעור ברכה אחרונה ואחר-כך מברכים ברכה אחרונה על הפרי. כמו כן בתקיעות ביום השני (כאשר ר"ה חל בחול וברך שהחיינו היום א') בעל התוקע לובש בגד חדש; אלא שאם אין פרי או בגד חדש, גם יש לברך "שהחיינו" כי למעשה נוקטים שיש לברך שהחיינו ביום השני.

מותר לסחוט פרי לתוך רטבים סמיכים, גבינות ודייסות סמיכות, ובתנאי שאינם דלילים ולא ניתן לבולעם ללא הלשון כיוון שהם בגדר מאכל ואם הם נבלעות בשתיה ללא הלשון הרי הם כנוזל ואסור לסחוט לתוכן. ולכן מותר בשבת לסחוט לימון לתוך טחינה סמיכה בכדי להוסיף בה טעם, שכן במקרה זה מוגדר הדבר כתיקון מאכל. אך במיני יוגורט ודומיהם כשהם מימיים, אין לסחוט לתוכם פירות משום שנחשבים הם כמשקה.

אף שמותר לסחוט בשבת פרי לתוך האוכל, עם זאת את הסחיטה יש לבצע באופן ידני ולא בכלי המיועד לסחיטה. סחיטת הפירות לאוכל צריכה להיות ישירות לתוך המאכל, ולכן אסור לסחוט פרי לתוך כלי ריק ואחר כך להעבירו למאכל, וכן ראוי שלא לסחוט לגמרי אלא לשייר מעט נוזל בפרי.

איסור סחיטת הפירות הוא גם כאשר הם מבושלים או כבושים, ואם סוחט את כל בשר הפרי מתוך חלקו החיצון – מותר. אך אין לסחוט לתוך כלי כשכוונתו ליהנות מהמים, אא"כ אינו צריך כלל למימיהם שאז מותר לסחוט לתוך כלי. כמו כן, מאכלים מוכנים הספוגים בשמן או נוזלים שונים, מותר לסחטם כדי לשפר את טעמם על ידי הוצאת הנוזלים המיותרים שבהם. אבל אם הוא מעוניין במשקים היוצאים מהם, אסור לסחטם לכלי ריק, אלא לתוך מאכל בלבד.

מותר לחתוך פירות וירקות בשבת בכדי לעשות סלט על גבי קרש חיתוך ולהעבירם לקערה, ואף שהחיתוך גורם שיזובו משקים מהפרי, אין בזה איסור כשמשליכם לאיבוד, כי אין כוונה להפרידם מהפרי ומשליכם לאיבוד. ואם לאחר סיום אכילת סלט הפירות או האשכולית יישאר מעט מיץ בתחתית הקערה – מותר לשתותו. אולם אם כוונתו בחיתוך הפירות שיצטבר מהם משקה ולשתותו אסור לשתותו, וכן אסור לחתוך על גבי הקערה שיזובו לתוכה המשקים וכן אין ללחוץ על הפרי בחזקה שיזובו ממנו הרבה משקים. בזיתים וענבים אסור להשתמש גם במשקה היוצא מהם מעצמו ואף אם התערב אחר כך במשקה המותר בשתייה נאסר הכל; אך אם אינו חותך את הענבים בנפרד על גבי קרש חיתוך וכדומה, אלא חותכם ישירות לתוך סלט פירות – כך שמיד כשיוצאים המשקים מן הענב הם מתערבים במיצי הפירות, מותר לשתות את המיץ שהצטבר בתחתית הקערה.

בימי הגאונים נהגו לומר סליחות בעשרת ימי תשובה, מאוחר יותר התקבל המנהג להתחיל לומר סליחות ארבעה ימים לפני ראש-השנה, ולמנהגנו אומרים סליחות רק בימים אלו ולא בעשרת ימי תשובה. כמה טעמים נאמרו על ההקפדה על ארבעה ימי סליחות, ומהם: כשם שאת הקרבנות מכינים ארבעה ימים לפני הקרבתם, כך נדרשים לכל-הפחות ארבעה ימי הכנה לראש-השנה בו האדם מקריב עצמו לה'. מסיבה זו כשראש-השנה חל ביום חמישי או בשבת, אזי מתחילים לומר סליחות במוצאי השבת הסמוכה לראש-השנה. אולם אם חל ראש-השנה ביום שני או שלישי, מתחילים לומר סליחות במוצאי-שבת שלפני-כן.