הלכה יומית

הזהירו חכמים, שכאשר ספר-התורה פתוח אסור לצאת מבית-הכנסת, אפילו כאשר ישנם עשרה אנשים זולתו. האיסור לצאת הוא מעת פתיחת הספר גם כשלא התחילו עדיין לקרוא בתורה, ואפילו אם לא נכח בבית-הכנסת אלא נכנס למטרה כלשהי בעת פתיחת ספר-התורה, עליו להמתין עד לאחר הברכה האחרונה של העולה לתורה. וכתבו הפוסקים שאם כבר שמע קריאת-התורה או שבכוונתו לשמוע במניין אחר, רשאי לצאת בין העליות, ואם לא שמע עדיין קריאת התורה לא יצא אפילו בין העליות אלא אם כן יוצא לצורך גדול או לדבר מצווה.

סעודת מצווה שזמנה ביום שישי, כגון סעודת מילה, וסעודת פדיון הבן בזמנה ביום ל"א ללידה מותר לעשותה בו ביום. אלא שמצווה לכתחילה להתחיל את הסעודה קודם שעה עשירית. ויש שכתבו להקדים הסעודה כמה שאפשר, וטוב שלא להזמין אליה אלא מניין מצומצם, חוץ מן השייכים לסעודה הקרובים ואף בעלי הברית – המוהל והסנדק; ובסעודת פדיון הבן – הכהן נחשב הוא כאחד מבעלי המצוה.

בשלחן-ערוך פסק המחבר שאין צורך לעמוד בקריאת-התורה, אך הרמ"א מוסיף שיש המחמירים לעמוד, וכך נהג הרבי בתחלה, אולם משנת תשל"ח החל הרבי להתיישב (בשבת ויו"ט). ודנו הפוסקים האם מותר להיעמד במיוחד בקריאת שירת-הים ועשרת-הדיברות, על-פי המסופר בגמרא שרצו לתקן לקרוא בין פרשיות קריאת-שמע גם את עשרת-הדברות, אך בטלו זאת "מפני תרעומת המינים" שיפרשו שיש הבדלי דרגות בין חלקי התורה חלילה. ומסיבה זו היו שאסרו להיעמד במיוחד בקריאה מסויימת. לעומתם היו שאמרו שאין לחשוש ל"תרעומת המינים", מפני שכיום אינם מצויים, וכן הוא מנהג חב"ד ועוד הרבה קהילות. ויש שהציעו להיעמד כמה פסוקים לפניהם, ויש המספרים שהבחינו שכך מנהג הרבי, אך לעיתים נעמד הרבי רק בפסוק הסמוך.

המשתתפים בסעודת מצווה שזמנה בערב שבת, אף על פי שמותרים הם לאכול שם (אם הם מהמניין המצומצם), עם זאת ראוי שלא יאכלו יותר מדי באופן שימנע מהם אחר כך לאכול סעודת שבת לתיאבון, אלא ישאירו מקום עבור סעודת השבת; אך אם אם אח"כ אינו יכול לקיים סעודת שבת, יעשה קידוש ויאכל מזונות וכדומה, ויאכל למחרת ביום שלוש סעודות.

נאמר בגמרא, שבערב שבת מצווה לרחוץ במים חמים כחלק מההכנות לשבת, (כלומר, המקיים מצווה זו מקבל עליה שכר, אף שאינה חובה גמורה), וכתבו הפוסקים שלכתחילה יש לרחוץ את כל גופו בסמיכות לשבת מפני כבוד השבת. ואם אינו יכול לרחוץ את כל גופו במים חמים, לפחות ישתדל לרחוץ את פניו ידיו ורגליו במים חמים. כמו כן מצווה לחפוף את הראש בכל ערב שבת, וכן נהוג שבערב שבת טובלים במקווה.

כשחל יו"ט או פורים בערב שבת, מותר לאכול סעודת יו"ט, אף שהיא סעודה גדולה, כיוון שזהו זמנה, אלא שאף אותה ראוי להתחיל קודם השעה העשירית (וסעודת פורים לפני חצות), ולסיים אותה לפני השקיעה ולברך ברכת המזון. ואחרי ערבית אוכלים סעודת שבת, כבכל ליל שבת. בהלכה מובאת אפשרות להמשיך את הסעודה לתוך השבת, ובעת השקיעה מכסים את הפת שעל השולחן, מוזגים כוס יין, ומקדשים קידוש של שבת בלי לברך ברכת "בורא פרי הגפן" (כיוון שכבר ברכו בסעודה על היין), ואחר כך מגלים את הפת וממשיכים בסעודה (כמובן מבלי לברך ברכת "המוציא" שוב). ובזה כבר יוצאים ידי חובת סעודת שבת. ואמנם כך נהג הקהל בשנים הראשונות בהתוועדויות עם הרבי, אולם בשנת תשד"מ הורה הרבי לקהל, להפסיק את סעודת החג בברכת המזון קודם השקיעה, ולא להמשיכה אל תוך השבת.

מי ששערות ראשו גדולות מצווה לגלחן קודם השבת, בכדי שלא יכנס לשבת כשהוא מנוול – חוץ מימי ספירת העומר וימי בין המצרים בהם אין מסתפרים; ומצווה מן המובחר להסתפר בערב שבת ממש ולא קודם לכן, בכדי שיהיה ניכר שמסתפר הוא לכבוד השבת. ואם אין באפשרותו להסתפר בערב שבת ממש בשל עיסוקי הכנת צרכי שבת, יסתפר ביום חמישי, על מנת שיסמוך את התספורת לשבת ככל האפשר. אולם כאשר ערב שבת הוא ראש חודש, נהוג שלא להסתפר בו על פי הזהרת רבי יהודה החסיד בצוואתו, מפני הסכנה שבדבר.

כחלק מהכנת הגוף לשבת, מצווה ליטול את הציפורניים בכל ערב שבת (ולא ביום אחר), ונהוג שלא ליטול ציפורניים ביום חמישי, מפני שהציפורניים מתחילים לחזור ולצמוח ביום השלישי לגילוחן, ואם יגזרם ביום חמישי הרי יתחילו לגדול בשבת. ויש שהזהירו שלא לקצוץ ציפורני הידיים והרגליים ביום אחד, מפני חשש סכנה, ולכן נהוג שאת ציפורני הרגליים נוטלים בליל שישי, והידיים ביום שישי.

בעת נטילת הציפורניים נהוג שלא ליטול הציפורניים כסדרן, אצבע אחר אצבע הסמוכה, והיו שהזהירו שאי ההקפדה על כך קשה לכמה דברים, ולמעשה פוסק אדה"ז שטוב ליזהר בזה לכתחילה. ולכן יש להפסיק בין אצבע לאצבע, באצבע אחרת שאינה סמוכה לה, וסדר נטילת הציפורניים הוא: בשמאל מתחילים ב"קמיצה" – האצבע הרביעית הסמוכה לזרת – ובימין מתחילים מה"אצבע" כלומר מהאצבע השנייה הסמוכה לאגודל, וסימן סדר נטילת הציפורניים: ב, ד, א, ג, ה בימין; ד, ב, ה, ג, א בשמאל; ויש אומרים שראוי להקדים הימין, ויש הסוברים שאין הכרח בדבר.

אמרו חכמים כי השורף ציפורניים – חסיד, קוברן – צדיק, זורקן – רשע, שמא תעבור עליהן אשה מעוברת ותפיל ולדה. ומנהג כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע לערב קיסם עם הציפורניים קודם שריפתן. ומנהג הרבי להשליך הציפורניים לאסלה. ומעיקר הדין מותר להשליך את הציפורניים במקום שאין נשים מצויות לעבור שם, ואין לחוש שמא יכבדו אותו מקום וישליכו הציפורניים החוצה, ותעבור עליהן אשה מעוברת – לפי שאינן מזיקות אלא כשהן באותו מקום שזרקן שם כשנטלן מהאצבעות, אבל לא כשפינה אותן משם למקום אחר, ולפי זה המליצו הפוסקים שכשנופלים ציפורניים בבית תוך כדי גזיזתן ואיננן נראות, יש לטאטא את הרצפה ועל ידי כך לא יזקיקו כשישנו את מקומם.

על השבת נאמר: "וכבדתו מעשות דרכיך", ודרשו חכמים: "שלא יהא מלבושך בשבת כמלבושך של חול" שכן הלבוש נקרא "כבוד", מפני שהוא מכבד את האדם, ובבוא השבת יש להחליף את הלבוש בנאה יותר, ויש המקפידים בשבת שלא ללבוש כלל בגדים השייכים לחול. וגדולי החכמים היו לובשים את בגדי השבת בשמחה כיוצאים להקביל פני המלך. וטוב ללבוש בגדי שבת מיד אחרי הרחיצה, ולכן טוב לרחוץ סמוך לערב וללבוש בגדי שבת מיד – כדי שילבש אותם סמוך לכניסת השבת ויהיה ניכר שבשביל כבוד השבת הוא לובשם, וראוי אף לייחד טלית עבור השבת. וחסידים נוהגים ללבוש בשבת ויו"ט בגדים העשויים ממשי. כמו כן, מעבר לכבוד שמייצגים בגדי השבת, שינוי הלבוש מדרך החול יש בו אף משום תזכורת שהיום שבת ולא יבוא לחללו.

נאמר: "כבד את אביך ואת אמך". והגדירו חכמים את מצוות כיבוד אב ואם – שחייב אדם לסייע לאביו ולאמו בכל מה שיצטרכו ופרטו חכמים: "מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה (ומנעיל), מכניס ומוציא", וביארו הראשונים שדוגמאות אלו הם בדווקא, כיון שמצוות כבוד הוא בדברים שהם צורך גופו וקיומו של ההורה. אבל יש שכתבו שאלו דוגמאות מועטות שנקטו חז"ל, אולם למעשה חיובו של הבן הוא, לסייע בכל דבר שיש להם צורך בו ומבקשים ממנו.