הלכה יומית

על השבת נאמר: "וכבדתו מעשות דרכיך", ודרשו חכמים: "שלא יהא מלבושך בשבת כמלבושך של חול" שכן הלבוש נקרא "כבוד", מפני שהוא מכבד את האדם, ובבוא השבת יש להחליף את הלבוש בנאה יותר, ויש המקפידים בשבת שלא ללבוש כלל בגדים השייכים לחול. וגדולי החכמים היו לובשים את בגדי השבת בשמחה כיוצאים להקביל פני המלך. וטוב ללבוש בגדי שבת מיד אחרי הרחיצה, ולכן טוב לרחוץ סמוך לערב וללבוש בגדי שבת מיד – כדי שילבש אותם סמוך לכניסת השבת ויהיה ניכר שבשביל כבוד השבת הוא לובשם, וראוי אף לייחד טלית עבור השבת. וחסידים נוהגים ללבוש בשבת ויו"ט בגדים העשויים ממשי. כמו כן, מעבר לכבוד שמייצגים בגדי השבת, שינוי הלבוש מדרך החול יש בו אף משום תזכורת שהיום שבת ולא יבוא לחללו.

כיוון שהברכה בקידוש-הלבנה היא על ההנאה לאורה, עד שאין מברכים על הלבנה כשהיא מכוסה בעננים או ביום, לכן כתבו הפוסקים להביט בלבנה לפני הברכה בכדי ליהנות מאורה, ויש שכתבו להביט בה גם אחר כך אלא שלמעשה מנהגנו להביט בלבנה רק פעם אחת קודם הברכה, ואחר כך אין להסתכל בלבנה כלל (כשם שאין מביטים בקשת); ונהוג לכוון את פניו לכיוון ירושלים, ויש שכתבו שזהירות זו היא בכדי שלא יתפרש הדבר כפלחן ללבנה ח"ו, ומטעם זה אומרים את תפלת "עלינו-לשבח" בתום קידוש-הלבנה, בכדי להדגיש ש"אנחנו כורעים ומשתחווים לפני מלך-מלכי-המלכים הקב"ה".

יש לברך כאשר הלבנה נראית, ואם ברך על הלבנה בשעה שהיא מכוסה בעננים, לא יצא, מפני שאינו יכול ליהנות מאורה. ואם הלבנה מכוסה בענן קל בלבד, כך שאפשר לראות לאורה את מה שבדרך כלל רואים לאור הלבנה (בליל ז'), יכול לברך עליה. וכתבו הפוסקים שאם תוך כדי הברכה התכסתה הלבנה לגמרי יש להמשיך בברכה; אולם אם מראש ניתן לשער שתוך כדי הברכה יבוא ענן גדול ויכסה את הלבנה לגמרי, אין להתחיל בברכה.

אודות קידוש-הלבנה לנשים דנו הפוסקים האם מברכות, כיוון שמלשון הגמרא משמע שנשים ברכו בראיית הלבנה, ולעומתם היו שהגדירו ברכה זו כמצווה התלויה בזמן וממילא נשים פטורות ממנה, אך אם רצו הרשות בידם. אלא שלמעשה נהוג שנשים אינן מברכות ברכת-הלבנה.

קידוש לבנה מסוגל ומועיל לכמה דברים ומהם לאריכות-ימים ונסיעה בטוחה, ואף לכאבי-שיניים, ולכן נוהגים שאחרי אמירת "לנגוע בי לרעה" שמים היד על השיניים ואומרים "ולא יהיה לי כאב-שיניים לעולם"; ובעיקר נודע מעמד קידוש הלבנה כעת רצון לבקשת הגאולה, מסיבה זו הורה הרבי לערוך את מעמד קידוש-הלבנה תוך כוונה מיוחדת בתביעה לגאולה, כאמור: "וביקשו את ה' אלוקיהם ואת דוד מלכם".

מי ששכח ולא הזכיר את נוסח ההבדלה ב"חונן-הדעת", אם נזכר לפני שאמר ה' שבסיום הברכה יתחיל מיד "אתה-חוננתנו", ויאמר אחר כך: "וחננו מאתך .. ברוך אתה ה' חונן הדעת". ואם כבר הזכיר את השם שבסיום הברכה אף על פי שלא המשיך עדיין לברכה שלאחריה, עליו לסיים את תפילתו ולא יחזור בעבור ההבדלה, כיוון שעדיין צריך לאומרה על הכוס, ויצא בה ידי חובתו, ולכן במקרה זה לא יחזור לומר "אתה-חוננתנו" אפילו ללא חתימת ברכת חונן הדעת משום הפסק בתפילה. וכן אם נזכר קודם ברכת "שומע-תפילה" לא יאמרה שם, כיוון שההבדלה אינה שייכת ל"שומע-תפילה".

נאמר בגמרא שהרואה את ספר-התורה כשמוליכים אותו חייב לעמוד מעיקר הדין. ולמדו זאת מקל וחומר, שאם בפני תלמידי חכמים לומדי התורה קמים, כל שכן שמפני התורה עצמה עומדים. ואף העוסק בתורה, ורואה שמוליכים את ספר-התורה, חייב לקום, וגם אם עדיין אינו רואהו אלא רק שומע את קול הפעמונים שעל הספר, חייב לעמוד, וכן כשמוציאים ב' ס"ת אין ליישב עד שהשני מתיישב במקומו. אלא שכל האמור הוא רק כשספר-התורה נמצא באותה הרשות, כגון שהוא בבית-הכנסת ומוליכים את ספר-התורה; אבל היושב מחוץ לבית-הכנסת, ורואה מהחלון שמוליכים את ספר-התורה בבית-הכנסת, אינו צריך לעמוד כיוון שהוא ברשות אחרת. ובהגבהת הספר תורה חייב לעמוד עד שיתיישב המגביהה עם הספר, אבל אם ישנו ספר תורה נוסף, המחזיק אותו אינו צריך לעמוד בהגבהה; מעבר לחיוב לעמוד בעת ההולכת ספר התורה, נהוג לעמוד אף בפתיחת הארון להוצאת ספר התורה.

מי שלא הבדיל בתפילה עליו ליזהר שלא לעשות שום מלאכה קודם שיבדיל על הכוס, או שיאמר לאחר התפילה "ברוך המבדיל בין קודש לחול" בלא שם-ומלכות, ואז יוכל לעשות מלאכה. ואם שכח ועשה מלאכה, (ויש להיזהר בזה ביחוד כשחל תשעה-באב במוצאי-שבת), עליו לחזור ולהתפלל שוב ערבית ולהבדיל בתפילה (ויכוון שאם אינו חייב להתפלל שוב תפילתו תהיה כנדבה); וכן אם טעם קודם שיבדיל על הכוס, עליו לחזור ולהתפלל, כיוון שבמקרה זה אינו יוצא בהבדלה שעל הכוס לבדה, משום שכשטעם (או עשה מלאכה לפניה נהג שלא כהוגן).

נאמר בנחמיה שכשפתח עזרא את ספר-התורה לקרוא בו: "בפתחו עמדו כל העם". ודרשו חכמים: "אין עמידה אלא שתיקה", ומכאן אמרו ש"כיון שנפתח ספר תורה אסור לספר אפילו בדבר הלכה", וכ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע החמיר בזה מאד והזהיר על כך. ודנו הפוסקים האם מותר לדבר דבר קצר שיש בו צורך בין העליות, וראוי להחמיר בזה; ולגבי למוד תורה בין העליות, כתבו הפוסקים להתיר בעת שמאריכים באמירת "מי-שברך".

מן הדין מותר להבדיל על הכוס בצאת-השבת, ולעשות מלאכה, אף-על-פי שעדיין לא התפלל ערבית, אולם לכתחילה ראוי לבעל נפש שלא לעשות מלאכה עד לאחר סדר הקדושה של "ואתה-קדוש" הנאמרת בציבור, ולכן לכתחילה יש להתפלל ערבית קודם ההבדלה על הכוס ועשיית מלאכה. אלא שאף במקרה שהבדיל על הכוס קודם שהתפלל ערבית צריך להזכיר ההבדלה בתפילה, שהרי עיקר תקנת ההבדלה הייתה בתפילה. וכן מי ששכח או נאנס, ולא התפלל כלל ערבית במוצאי-שבת, ומתפלל פעמיים את תפלת שמונה עשרה בשחרית, עליו להזכיר הבדלה בתפילה שניה שהיא לתשלומין, אף-על-פי שכבר הבדיל על הכוס בלילה, לפי שההבדלה שבתפילה היא עיקר התקנה.

מעבר לאיסור לדבר בעת קריאת-התורה ואפילו בדברי תורה, כתבו הפוסקים שבעת הקריאה אין ללמוד תורה. אלא שיש להקפיד שהלימוד יהיה בלחש, וכן שהלומד יישב במקום שיהיה ניכר עליו שהוא שייך למניין אחר. ויש המתירים לקרוא "שניים מקרא ואחד תרגום" בלחש בעת קריאת-התורה, אלא שלכתחילה אין ראוי לנהוג כך, אלא להאזין לבעל-קורא ולעקוב בשתיקה מתוך החומש אחרי כל מילה של קריאת-התורה.

יו"ט שחל במוצאי-שבת תקנו להבדיל בתפילת ערבית של החג באמירת "ותודיענו", בכדי להבדיל בין קדושת השבת החמורה לקדושת החג, ומי ששכח לומר "ותודיענו", והתחיל לומר "ותתן לנו ה' אלקינו" שוב אינו אומר "ותודיענו", ויש שכתבו שמן הדין ניתן לומר "ותודיענו" עד חתימת ברכת "מקדש ישראל והזמנים", וכל שכן אם נזכר לפני "יעלה-ויבוא" שיכול לומר שם ותודיענו.