הלכה יומית

במעמד מתן-תורה וכן במעמד הברית בערבות מואב, נאמר שנכחו בהם גם התינוקות. וכן אודות מצוות "הקהל" מצווה התורה שכולם יתאספו כולל "הטף", "כדי ליתן שכר למביאיהן". וכתבו ה"תוספות": "ועל זה סמכו להביא קטנים בבית הכנסת". וכן אמרו על רבי יהושע שהוליכה אמו עריסתו לבית-הכנסת שיידבקו אזניו בדברי-תורה. ולהלכה מובא שמצווה להביא את הקטנים לבית-הכנסת ולחנכם לעניית "אמן", ומעת שהתינוק מתחיל לענות "אמן" יש לו חלק לעולם-הבא.

נהגו ישראל להביא את הילדים לבית הכנסת לנשק את ספרי-התורה, ולחנכם להקשיב לקריאת-התורה . וכן נהגו להביא את הקטנים שהגיעו לחינוך, לבית-הכנסת לשמוע את התקיעות בראש-השנה, ולהקפות בשמחת-תורה; וכן לשמיעת קריאת-המגילה, ומפורסם המנהג עליו עורר הרבי אודות הבאת התינוקות לשמיעת עשרת-הדברות; בכמה הזדמנויות דבר הרבי אף על הבאת ילדות לבית-הכנסת ואף לעזרת-הגברים ואפילו לאחר גיל שלוש עד שהגיעו לכלל חינוך והבנה בזה. אלא שילדות מעל גיל שלוש המובאות לבית-הכנסת, חייבות כמובן להתלבש בצניעות הראויה.

על-אף החשיבות האמורה בהבאת הבנים לבית-הכנסת, הדבר מותנה בכך שתשמר קדושת בית-הכנסת, בנקיות גופם ובהתנהגות ההולמת. ויש להימנע מהבאת ילדים הרצים ומרעישים בבית-הכנסת; שכן הדבר את ריכוזם של המתפללים, וכן משום שהבאתו במצב זה מרגילה אותו לבזות את בית-הכנסת, וכשיתבגר ימשיך בהרגלו. במדה והגיע הילד לבית-הכנסת והפריע לציבור בהתפלה, אביו צריך להפסיק להתפלל, ולנסות להרגיעו מבלי לדבר, ואם יכול להרגיעו מבלי להרים אותו באמצע התפלה אסור להרימו, ובמקרה שהתינוק לא רגוע והדבר מטריד את מחשבתו, ואם ירימו יוכל הוא לכוון יותר, ירימו; ואם הדבר אינו מועיל עליו אף לצאת עמו מבית-הכנסת עד שיירגע.

היו שנהגו שהקטן מתפלל ערבית לפני התיבה במוצאי-שבת, משום שתפלת ערבית היא ללא חזרת-הש"ץ ואינו מוציא בה אחרים ידי-חובתם, אולם למעשה נפסק שאין נוהגים כן משום ה"ברכו" שיש בה; לעניין צרוף הקטן למניין נחלקו הדעות, וההכרעה למעשה היא שכיוון שהשראת השכינה היא רק בנוכחותם של עשרה גדולים, לכן אין לצרף קטן ולהחשיבו כעשירי למניין, והיו שנהגו בשעת-הדחק לצרף קטן לענות "ברכו" או קדיש המחויב בתפלה ע"י שאוחז חומש או אפילו ללא חומש, אולם למעשה שולל זאת הרבי וכותב שיש למצוא עשרה גדולים דווקא.

תקנו חכמים שסתם ידיים נחשבות כטמאות, עד שייטול את ידיו במים. כיוון שהידיים עסקניות ועשויות בכל רגע לגעת בדברים טמאים. בתקופה מאוחרת יותר תקנו חכמים ליטול ידיים לפני אכילת מאכל שיש עליו רטיבות בכדי שהטומאה לא תעבור על ידי המשקים שעל המאכל, כנהוג בתרומה הנאכלת בטהרה, וגם כיום כשאין הכהנים אוכלים תרומה, לא בטלה תקנה זו, בכדי לשמר את הרגלי החיים על פי כללי הטהרה, תוך כמיהה שחיים אלו יחזרו בקרוב, לכן גם בימינו כל האוכל דבר שטיבולו במשקה חייב ליטול ידיו, או שינגבו. אולם על המשקים עצמם לא תיקנו נטילה, ואף אם האדם שותה מים בידו מן הברז אין צריך לטול את ידיו תחלה, שכיוון שדרך השתייה היא בכלי – לא גזרו עלייה חכמים.

מעיקר הדין קטן שהגיע לגיל חינוך -מגיל שש ומעלה- ויודע למי מברכים מותר להעלותו לתורה בשבתות או בימים טובים, ולהלכה נפסק שאין להעלותו לתורה, ואפילו אם אין כהן בבית-הכנסת אלא קטן כהן נוהגים לקרות ישראל גדול במקום הכהן הקטן. ול"מפטיר" וקריאת ההפטרה ניתן להעלות אף את הקטן, חוץ מהפטרות מסוימות כגון הפטרת חג-השבועות, הפטרת שבת שובה ודומיהן; אלא שלמעשה אומר הרבי שאצל חסידים לא נהגו לתת "מפטיר" לקטן.

הטובל ידיו לסעודה, נחלקו הדעות מה יברך על טבילתן – "על טבילת/ שטיפת ידים" או שיברך "על נטילת ידים". ולכתחלה טוב לברך על שטיפת ידים ויוצא בזה לדברי הכל, אולם אם בירך "על טבילת ידים" או "על נטילת ידים" – אין צריך לחזור ולברך. אודות אופן הטבילה, נפסק להלכה שתחלה עליו לעיין בידיו שאין בהן שום דבר החוצץ, ואח"כ יטבילם, ודי בכך שיטביל את ידיו פעם אחת.

מים שנעשה בהם מלאכה נפסלו המים לנטילת ידיים, ולכן אם שכשך כלי הצריך הדחה במים או שרה בהם ירקות או כלים במתכוון לשם מטרה מסוימת, או אפילו אם השתמש במים בכדי למדוד בהם כלי – פסל את המים לנטילה. וכן מי שצריך לשטוף ידיו והכניסם למים לשם ניקיון ידיו – אפילו אם הכניס רק את אצבעו הקטנה לנקותה בתוך המים נפסלו לנטילת ידים, אולם אם הוציא מעט מים בחופניו מהכלי ומשתמש בהם מחוץ לכלי, הרי המים שנשארו בכלי כשרים.

בהמה, חיה או עוף ששתו מן המים, לא פסלו את המים הנותרים לנטילת ידיים, אולם אם שתה מהם בעל חי מאוס שבני אדם נמנעים מלשתות את המים שנשארו מהם – טוב לחוש לדברי המחמירים ולא להשתמש במים אלו לנטילת ידיים. מים הכשרים לנטילת ידיים שהתערבו בהם מים הפסולים – הולכים אחר הרוב.

החל מתקופת הגאונים הנהיגו להדליק נרות חנוכה בבית הכנסת בברכה. יש שכתבו שתקנה זו באה בעקבות כך שלא היו יכולים לקיים המצוה כתיקונה להדליק בפתח הבית מבחוץ מפני שיד האומות הייתה תקיפה, ולכן תקנו שידליקו בציבור ובכך יפרסמו את הנס ברבים; ויש שנמקו שתקנה זו נועדה מעיקרה עבור האורחים שאין להם בית להדליק בו, וכמו שתיקנו קידוש בבית הכנסת משום אורחים, ותקנה זו עדיין בתקפה עומדת מפני שיש בזה פרסום גדול להשי"ת וקידוש שמו כשמברכים אותו ברבים, ועל דרך שהייתה ההדלקה בבית המקדש עושים מעין זה בבתי הכנסיות הנקראים "מקדש מעט". וכיום אין יוצאים בהדלקה זו.

את נרות החנוכה מדליקים בבית הכנסת – בברכה – בתפלת מנחה החל מפלג המנחה (- שעה ורבע זמנית לפני השקיעה. וגם אם החלו להתפלל לפני פלג המנחה, והגיעו ל"עלינו לשבח" אחרי פלג המנחה – ידליקו ויברכו). בכל יום, החל מיום כ"ד כסלו, ערב חנוכה, מדליקים בבית הכנסת בכל יום כמספר הנרות שידליקו בלילה הקרוב. את הנרות מדליקים אחרי אמירת קדיש שלם, לפני "עלינו לשבח".

את ההחנוכיה בבית הכנסת מציבים מעל עשרה טפחים (80 ס"מ) מהריצפה, ולא מתחשבים בכיוון התפילה, אלא בין במדינות שמתפללים למזרח (הנמצאים מערבית לירושלים) ובין במדינות המתפללים למערב (הנמצאים מזרחית לירושלים) וכו' – בכל אופן מניחים החנוכיה בסמיכות לכותל הדרומי. והנרות יעמדו לאורך הכותל – ממזרח למערב. והמדליק עומד כשפניו לצד דרום (ולא שיעמוד בין החנוכיה לכותל).