הלכה יומית

דין "דבר שטיבולו במשקה" המצריך נטילת ידיים הוא רק בשבעת המשקים המעבירים את הטומאה, והם: יין, דבש דבורים, שמן, חלב, טל, דם, מים. משקאות אלו מצריכים נטילת ידיים רק כאשר הם נוזליים, אולם כשהם קרושים בין ע"י חימום ובין ע"י הקפאה אינם נחשבים למשקים, ולכן חמאה אינה נחשבת כ"משקה" ומאכל המרוח בה אינו מצריך נטילת ידיים לפניו, אך ברגע שחזר המשקה ונימוח, כגון שהמיס את החמאה וממרחה על דבר מאכל, חוזר להיות דינה כ"משקה".

אף על פי שכהן קטן אינו נושא את כפיו מפאת כבוד הציבור, עם-זאת נהוג שמצטרף הוא אל הכהנים הגדולים ונושא את כפיו בברכה. כמו כן ישנם דברים נוספים בהם משתפים את הקטנים בבית-הכנסת, ולדוגמא כתבו הפוסקים שלגלילת ספר-התורה נהגו לכבד את הקטנים שיש בהם דעת בכדי לחנכם במצוות; ולעניין מסירת ספר-התורה לידי הקטן שיאחזו, כתבו הפוסקים שאם הוא בר דעת אף שהוא קטן, אם ניכר שהתורה חביבה עליו אין לדחותו ולהרחיקו מכך, ולכן גדולי הדורות העלימו עיניהם וללא מיחו בידם, וכן כותב הרבי שרבים נוהגים כך באין מוחה ומפריע.

דבר מאכל שטיבולו במשקה, גם אם אינו נוגע בידיו בחלקו הרטוב של המאכל אלא בצדו היבש, חייב בנטילת ידיים. ואף אם נוטל את דבר המאכל באמצעות כף אינו נפטר מנטילת ידיים. אולם בדברים שרגילים לאכלם עם כף ולא ביד כגון מרק, או דגני בוקר עם חלב לא גזרו עליהם נטילה ומותר לאכלם עם כף ללא נטילת ידיים. וכתבו הפוסקים שפרי הרטוב בחלק שאינו נאכל, כגון פרי הדר הרטוב רק בקליפתו וכשמקלפו משליך הקליפה, באם הפרי עצמו נותר יבש אין צורך ליטול ידיו תחלה.

נאמר: "ולמדתם אתם את בניכם", מפסוק זה למדו חכמים שהאב מצֻוֶה ללמד את בנו, ולא את בתו; וכן למדו שהאשה אינה מצֻוָה ללמוד בעצמה. ונחלקו חכמים אודות למוד-התורה לאשה. יש אומרים שכיוון שאם למדה האשה תורה נקבעים לה זכויות על כך, לכן צריך האדם ללמד את בתו תורה, לעומתם היו שחלקו ואמרו שהדבר אסור. והסתייגו חכמים מלמוד פלפולי התורה לבנות מפני שהדבר עלול לגרור תוצאות שליליות, אלא שלמעשה בדורנו הרבי מתיר לבנות ללמוד תורה שבעל-פה וכפי שיתבאר בהלכות הבאות אי"ה.

תיקנו חכמים ליטול ידים לפני הסעודה, ואמרו רז"ל המזלזל בנטילת ידים דהיינו שאינו רוחץ ומשפשף יפה אלא במעט מים כגון רביעית בצמצום, בא לידי עניות ר"ל; והמהדר בנטילת ידים – שנוטל בשפע, בא לידי עשירות, וכפי שהעיד על עצמו רב חסדא שהיה רוחץ ידיו מלא חפניו מים, ונתנו לו מלא חפניים של טובה. ומכל מקום לא יכוון ליבו כדי להתעשר – שנמצא עובד על מנת לקבל פרס אלא יעשה לכבוד קונו.

על-אף שאישה פטורה מעצם מצוות תלמוד-תורה, עם-זאת כיוון שנשים חייבות בכל המצוות שאינן תלויות בזמן, וכן בכל מצוות לא-תעשה, לכן כשם שעל הגברים מוטל החיוב ללמוד את הלכות התורה בכדי לדעת את פרטי המצוות ואופן קיומן, כך גם הנשים חייבות ללמוד את הלכות המצוות בהן הן מחויבות, כמו ההלכות הקשורות לאופן ההנהגה במטבח היהודי, בבית היהודי, הלכות שבת ודומיהן. בעבר אף היה הנוהג שדרשת הרב בשבת הייתה משולבת בקטעי הלכות שנאמרו בצורה ברורה והיו מותאמים אף עבור הנשים.

החל מתקופת הגאונים הנהיגו להדליק נרות חנוכה בבית הכנסת בברכה. יש שכתבו שתקנה זו באה בעקבות כך שלא היו יכולים לקיים המצוה כתיקונה להדליק בפתח הבית מבחוץ מפני שיד האומות הייתה תקיפה, ולכן תקנו שידליקו בציבור ובכך יפרסמו את הנס ברבים; ויש שנמקו שתקנה זו נועדה מעיקרה עבור האורחים שאין להם בית להדליק בו, וכמו שתיקנו קידוש בבית הכנסת משום אורחים, ותקנה זו עדיין בתקפה עומדת מפני שיש בזה פרסום גדול להשי"ת וקידוש שמו כשמברכים אותו ברבים, ועל דרך שהייתה ההדלקה בבית המקדש עושים מעין זה בבתי הכנסיות הנקראים "מקדש מעט". וכיום אין יוצאים בהדלקה זו.

את נרות החנוכה מדליקים בבית הכנסת – בברכה – בתפלת מנחה החל מפלג המנחה (- שעה ורבע זמנית לפני השקיעה. וגם אם החלו להתפלל לפני פלג המנחה, והגיעו ל"עלינו לשבח" אחרי פלג המנחה – ידליקו ויברכו). בכל יום, החל מיום כ"ד כסלו, ערב חנוכה, מדליקים בבית הכנסת בכל יום כמספר הנרות שידליקו בלילה הקרוב. את הנרות מדליקים אחרי אמירת קדיש שלם, לפני "עלינו לשבח".

את ההחנוכיה בבית הכנסת מציבים מעל עשרה טפחים (80 ס"מ) מהריצפה, ולא מתחשבים בכיוון התפילה, אלא בין במדינות שמתפללים למזרח (הנמצאים מערבית לירושלים) ובין במדינות המתפללים למערב (הנמצאים מזרחית לירושלים) וכו' – בכל אופן מניחים החנוכיה בסמיכות לכותל הדרומי. והנרות יעמדו לאורך הכותל – ממזרח למערב. והמדליק עומד כשפניו לצד דרום (ולא שיעמוד בין החנוכיה לכותל).

המדליק בבית הכנסת ביום הראשון מברך שהחיינו. וכאשר מדליק לאחר מכן בביתו לא ישוב ויברך שהחיינו, אלא אם כן מדליק להוציא גם את בני ביתו ידי חובתם. את שאר הברכות ("להדליק נר חנוכה" ו"שעשה נסים" ) ישוב ויברך בביתו אף אם מתגורר לבדו אָבֵל (תוך שנים עשר חודש לפטירת אביו או אמו, או תוך שלושים יום לפטירת שאר הקרובים שמתאבלים עליהם) לא ידליק ביום הראשון את הנרות בבית הכנסת, כי לא ראוי שיברך ברכת "שהחיינו" בציבור. אמנם בשאר הימים יכול אָבֵל להדליק בבית הכנסת. לאחר שסיים להדליק את כל הנרות, אומרים הקהל "הנרות הללו".

לכתחילה צריך שיהיו עשרה אנשים בבית הכנסת בשעת ההדלקה. אם אין עשרה נוכחים בבית הכנסת, אך ידוע שיהיו עשרה שיראו את הנרות דולקים במשך הזמן – ידליק ויברך. לכן, אם התפללו מנחה בערב שבת לפני פלג המנחה – יש להדליק את הנרות לפני כניסת השבת, והמדליקן אז יברך אף אם אין עשרה, כיון שבסופו של דבר יגיעו הציבור לקראת "קבלת שבת" ויהיה מנין שיראו את הנרות.

נכון שידלקו נרות בבית הכנסת בכל המעת לעת. אך אם יש מקום לחשש סכנה (מפני הילדים וכדומה), אין להשאיר נרות דולקים. בבית כנסת שאין בו חנוכיה הדולקת כל הזמן, נוהגים להדליק נר חנוכה לכל הפחות בזמן תפילת שחרית, ללא ברכה. וגם ההדלקה בבית הכנסת ביום צריכה להיות באמצעות נר "שמש".