הלכה יומית

בתי מלון ודומיהם פטורים ממזוזה ב-30 יום הראשונים למגורים בהם. כיון שחובת המזוזה היא בעיקר על השוכר, וכיוון שעבורו המקום חדש, ולכן פטור השוכר ממזוזה עד ל30 יום. עם זאת, ראוי שבעליי המקום יקבעו מזוזה. אך כאשר שוכרים או מחליפים דירה באזור אחר, והדירה אינה דירת נופש במשך כל השנה אלא דירת מגורים, השוכרים חייבים במזוזה.

נאמר בגמרא: "המשכיר בית לחבירו על השוכר לעשות לו מזוזה וכשהוא יוצא לא ייטלנה"; וביארו הראשונים שהוא משום בזיון למזוזה בנטילתה, או משום מזיקין שיבואו לבית. העובר דירה ובעל הבית אינו מעוניין במזוזות, כשיש חשש שהם יבואו לידי בזיון ודאי מותר להסירן כדי למונען מכך. אולם, אם אין חשש לביזיון המזוזות אין להסירן. אלא שבעל המזוזות רשאי לדרוש מבעל הבית שישלם את תמורתן או ישיב אותן כשיקבע מזוזות אחרות. וכשבעל הבית אינו מסכים לשלם יש שהתירו להסירן כשיש בזה הפסד מרובה, אך יש שאסרו זאת, כיון שבהסרת המזוזות יש סכנה.

דנו הפוסקים האם מותר להשחיל את שרוכי-הנעליים בשבת, ולמעשה פוסק אדה"ז שאם הרצועות היו מושחלות כבר בנעליים ואחר-כך נשמטו מותר לחזור ולהשחילן בשבת, בתנאי שאין הדבר כרוך בטרחה, וכן בתנאי שלא יקשור את ראשי החוט על-מנת שלא יצא מהנקב. ולכן כיום שקצוות השרוכים כבר מהודקים בפלסטיק וכן יש טבעת ברזל סביב הנקבים שבתוכם משחילים את השרוכים, כך שניתן להשחילם בקלות, מותר בשבת להחזיר לנעל את השרוכים שנשמטו.

על המועדים נאמר: "כל מלאכת עבודה לא תעשו". ולמדו מפסוק זה שרק את המלאכות המוגדרות כ"מלאכת עבודה" אסרה התורה בימים טובים, אולם מלאכה שאדם רגיל לעשות בביתו לצורך הכנת מאכליו מותרת; וכן נאמר על מלאכת יום טוב: "כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם". כך שמלאכת אוכל נפש שהותרה ביום טוב היא רק לצורך אותו היום בלבד, משום שהכנת מאכל שלא לצורך יום-טוב זה אינה מוגדרת כ"מלאכת אוכל נפש" אלא כמלאכה רגילה, כיון שאינו אוכל זאת ביום טוב, ואף דבר שהדרך לעשותו לצורך כמה ימים אין לעשותו ביום-טוב אפילו לצורך אותו היום. הגבלה נוספת נאמרה במלאכת אוכל נפש בחג, אותה למדו מלשון הפסוק "יעשה לכם", ודייקו שכל ההיתר אמור רק כשהמאכל נועד "לכם" – עבור יהודי ולא עבור הגוי. מסיבה זו אסרו חכמים להזמין את הנכרי לסעודת החג, גזירה שמא יבשל אף עבורו.

אמרו חכמים: "דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה . . פת פוטרתן". כלומר, שהדברים הנאכלים כחלק מהסעודה כתוספת ללחם, כגון סלטים, מנות עיקריות, תוספות ומרקים, נחשבים כטפלים ללחם ונפטרים בברכתו, וכיוון שאכילתם טפלה לסעודה אין לברך עליהם. אולם הדברים שאינם באים כחלק מהסעודה, צריך לברך עליהם.

לגבי מוצרים שברכתם "מזונות" המוגשים בתוך הסעודה, כתבו הפוסקים לחלק בין הסוגים השונים; מזונות המטוגנים בשמן עמוק כסופגניה או עוגת לקח שנילושה ברוב דבש וכן עיסה הממולאת עם מיני מתיקה וכדומה, שברכתם מזונות לכל הדעות אם הם נאכלים רק לקינוח ולא להשביע מברכים עליהם. אך יתר המאפים יש הסוברים שהם פת גמורה, ולכן אין לברך עליהם בסעודה. והמובחר ביותר להגישם לאחר ברכת-המזון ובפרט בשבת, ואין בזה משום ברכה שאינה צריכה, וכך הורה למעשה הרז"ש דווארקין ע"ה.

פירות הנאכלים ללא לחם, כקינוח ולא כמזון, יש לברך עליהם, בין חיים ובין מבושלים, לכל הדעות, וכן פיצוחים המוגשים כקינוח לסעודה יש לברך עליהם תחלה. אולם פירות המוגשים כחלק מן הסעודה כגון סלט המורכב ממיני תפוחים ואגוזים וכדומה, או שזיפים תמרים וצימוקים המוגשים כתוספת למנה עיקרית, כיוון שהכוונה היא לאוכלם כעת כמזון, כדאי לטעום מהם פחות מ"כזית" לפני הסעודה בברכה ובכך לפטרם מברכה כשיאכלם בעת הסעודה. ואם הכוונה בפירות אלו הוא כדי שיאכלו יחד עם הלחם והדבר היחיד שמלפת בו את הפת בסעודה זו הוא הפירות, יאכל מהם עם פת בתחילה ובסוף, ולא יצטרך לברך עליהם כלל.

מכיוון ש"אין אכילה בלא שתייה", נחשבים המים ושאר המשקאות שנוהגים לשתותם בסעודה כבאים מחמת הסעודה, ולכן אין לברך עליהם כיוון שנפטרים הם בברכת הלחם, אף אם האדם היה צמא קודם לכן. אבל לגבי תה או קפה-שחור, אין רגילים לשתותם דווקא בתוך הסעודה, ולכן כשמביאים אותם כקינוח סעודה, נחלקו הפוסקים האם יש לברך עליהם, ומספק אין לברך עליהם. ולגבי קפה שחור המוגש בסוף החתונה אחרי סילוק השולחנות בכוסות קטנים יש לברך עליו.

אמרו חכמים, שמפני חשיבותו של היין יש לברך עליו בתוך הסעודה, אלא שבשבתות וימים טובים אין לברך על היין בסעודה כיוון שהקידוש הוא מצרכי הסעודה ונפטר בברכת "הגפן" שבקידוש, ואף השומעים את הקידוש שטעמו מהיין נפטרו בברכה זו. אולם ברכת "הגפן" בהבדלה אינה פוטרת את שתייתו בסעודה שלאחריה, אלא אם-כן חשב בעת-הברכה לשתותו בסעודה. ולגבי משקאות חריפים המוגשים בתוך-הסעודה לאמירת "לחיים" וכדומה דנו הפוסקים האם יש לברך עליהם, והיו שניסו לחלק במטרת הבאתם ולחייב ברכה במצבים שונים אף בתוך הסעודה, אלא שהדעה הרווחת למעשה שאין מברכים עליהם כלל בתוך הסעודה.

נחלקו הפוסקים האחרונים האם יש לברך על גלידה המוגשת בקינוח הסעודה. שכן הגלידה עשויה ממשקה שקפא, ולמעשה נוהגים שלא לברך על משקאות בתוך הסעודה, ואפילו כששותה משקאות מתוקים בסוף הסעודה כיוון שיתכן ששותה אף מחמת צימאון הבא מהמאכל ולכן אין מברכים עליו, ולפי זה כתבו שגם על הגלידה שקפואה היטב אין לברך, ומאדה"ז משמע שנחשבת כמאכל, שכן דבר שאין דרך לשתותו בבת אחת אלא מתעכב בפה מעט ועובר לעיסה כלשהי עד שנבלע אינו כמשקה אלא כמאכל. וכיוון שהגלידה באה רק לקינוח ולא להשביע אינה נפטרת בברכת הפת ויש לברך עליה שהכל.

נאמר: "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם" ומכאן דרשו חכמים: "כל הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם בעזרו", שהרי אברהם קבע מקום לעמידתו-תפלתו. על חשיבות קביעות המקום לתפלה כתבו הפוסקים שכיוון שהתפלה היא במקום קרבן לכן ישנם דברים המשותפים בין התפלה לקרבן, וביניהם קביעות מקום כמו שהיה בקרבנות. כמו-כן תפלה במקום קבוע מסייעת בכוונת וריכוז בעת התפלה ומונעת היסח-הדעת מיותרת שעלול למצוא כשמשנה את מקומו.

והזהירו חכמים על גודל החשיבות בתפלה בבית-הכנסת עם הציבור, על-כן יש לקבוע לעצמו בית-כנסת קבוע בו יתפלל. כתבו הפוסקים שאין די בכך שמתפלל בבית-הכנסת קבוע, אלא שאף בבית-הכנסת עצמו בו מתפלל בקביעות, צריך שיהיה לו מקום קבוע. עם-זאת, ניתן לקבוע מקום מסויים לתפלה בימות החול ומקום לשבתות, וכן בימות החול עצמם ניתן לקבוע מקום תפלה מסויים לכל אחת משלשת התפלות שבכל יום.