הלכה יומית

על-אף שנשים פטורות ממצוות עשה התלויות בזמן, עם זאת, בכל מצוות השבת כגון קידוש וסעודות השבת חיבות בהן הנשים משום שנאמר על השבת "שמור" ונאמר "זכור", ומכאן למדו חכמים שכיוון שאשה מצווה בשמירת השבת שלא לחללה, מצווה היא אף בזכירתה בקידוש וביתר מצוותיה. ודנו הפוסקים האם אשה חייבת בסעודת "מלווה-מלכה", ולמעשה כתבו הפוסקים שראוי שאף הן יקפידו לאכול סעודת "מלווה-מלכה". עוד כתבו הפוסקים כי מסגולותיה של סעודה זו ללידה קלה, ולכן נשים הרות יאכלו איזה מאכל לשם סעודה זו.

מי שלא אכל פרי שהתחדש וריסקו או שסחטו ועשה ממנו משקה, יכול לברך "שהחיינו" רק כשניכר עדיין שהוא מפרי-חדש. ועל פי זה כתבו הפוסקים האחרונים שבזמננו מיצי הפירות השונים המצויים בימינו אין לברך עליהם "שהחיינו" כיוון שכיום ניתן לשמרם בטריותם לאורך זמן ולכן לא ניתן לזהות עליהם שהנם מפירות חדשים, וכן הדין במחית פירות המרוסקים שברכתם שהכל מפני שריסקו באופן מוחלט. אלא שכתבו הפוסקים שנכון שייקח תחלה חתיכת פרי ויברך עליו "שהחיינו" ואחר כך יאכל את רסק הפירות.

אמרו חכמים שה' בישר לדוד המלך שפטירתו תהיה בשבת, ויש שכתבו שלכן בכל מוצאי-שבת היה דוד עורך סעודה על כך שחלפה שבת נוספת והוא עדיין בחיים. לפיכך סעודה זו נקראת גם בשם "סעודתא דדוד מלכא משיחא". ומביא הרבי מכתבי האריז"ל שבסעודה זו יש לומר: "דא היא סעודתא דדוד מלכא משיחא", וכן הוא מנהג הרבי. כמו כן מביא הרבי שזמן סעודה זו מסוגל לבקש על הגאולה. ונהגו לעשותה ברוב עם, ומנהגנו לערוך את התוועדויות "מלווה-מלכה", בבתיהם של החסידים.

דנו הפוסקים אודות מיקומה של ברכת "שהחיינו", יש שכתבו שכיוון ש"תדיר קודם" וברכת הפרי תדירה יותר מברכת-"שהחיינו" לכן יברך תחלה את ברכת הפרי ולאחריה יברך "שהחיינו" ואין הדבר מהווה הפסק בין הברכה לאכילה, וכפי שמצינו בברכת-"שהחיינו" על המצוות המתחדשות מזמן לזמן שתחלה מברכים ברכת המצווה ולאחריה "שהחיינו". אלא שלמעשה פוסק אדמוה"ז שיברך "שהחיינו" תחלה ואח"כ ברכת הפרי; בטעם הדבר ביארו הפוסקים שברכת "שהחיינו" תלויה מעיקר-הדין בראייה ולא באכילה, וכיון שמתחייב בה מיד עם ראיית הפרי, יש לברך אותה תחילה, קודם לברכת האכילה. ואם שכח וברך תחלה ברכת הפרי יכול לברך אחריה "שהחיינו".

כשם שבשבתות ובמועדים מזכירים את קדושת היום בתפלה, כך תקנו חכמים לומר בראש-חודש תפלת "יעלה-ויבוא" בברכת "רצה", ובברכת "בונה ירושלים" בברכת-המזון. שכח לומר "יעלה-ויבוא" בתפילת ערבית, אינו חוזר מפני שבזמן שהיו בית-הדין מקדשים את החודש, לא היו מקדשים אותו בלילה, וגם אם נזכר קודם מודים אינו חוזר מפני ההפסק. אולם בשחרית ובמנחה אם נזכר או הסתפק אם אמר, והוא אוחז לאחר "ה'" של "המחזיר שכינתו לציון", יאמר "יעלה-ויבוא" לפני "מודים". ואם כבר התחיל "מודים" חוזר ל"רצה". ואם נזכר לאחר סיום יהיו לרצון השני חוזר לראש התפילה ואינו אומר "ה' שפתי תפתח". אבל אם נזכר אחרי תפילת מוסף, אינו חוזר.

שכח לומר "יעלה-ויבוא" בברכת-המזון בראש-חודש, אם נזכר אחרי אמירת שם ה' של סיום הברכה ולפני שהתחיל ברכת "הטוב והמטיב", אפילו בלילה, יאמר: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם שנתן ראשי-חדשים לעמו ישראל לזכרון", אך אינו חותם "ברוך אתה ה' מקדש ישראל וראשי-חדשים", מפני הספק בדבר וספק ברכות להקל ואם נזכר אחר-כך אינו חוזר, מפני שרק ביום שיש חובה לאכול פת, חוזר.

על-אף קדושת היום, מותר ראש-חודש בעשיית מלאכה. אלא שנהגו נשים שלא לעשות מלאכה בראש-חודש. בטעם הדבר אמרו, שכשם ששלשת הרגלים נתקנו כנגד האבות, כך י"ב ראשי-החדשים נתקנו כנגד השבטים, ולאחר חטא-העגל ניטלו מהם מועדים אלו ונתנו לנשותיהם, כיוון שלא חטאו בו נתן להן ה' את שכרן "שהן משמרות ראשי-חודשים". ומשום כך יש הנוהגות בראשי-חדשים להימנע ממלאכות שונות כתפירה, סריגה, כיבוס וגיהוץ שלא לצורך היום; אך מלאכות הנעשות לצורך פרנסה, לא קיבלו הנשים לאסור, ומותרות בהן. וכתבו הפוסקים שאף מי שלא נהגה איסור עשיית מלאכה, ראוי שתקבל על עצמה פרישות ממלאכה כלשהי בראש-חודש.

מנהג עתיק ללמוד בכל ראש-חודש פסוק אחד עם פירוש רש"י, וניתן להוסיף פירושים נוספים, מפרק התהילים המתאים למספר שנות חייו, ואם הפרק מכיל פחות מי"ב פסוקים, וכן בשנת העיבור, חוזרים ללמוד את הפרק שוב עד שיעלה כמספר חודשי השנה; ואם הפרק מרובה בפסוקים, לומדים שניים או יותר פסוקים בכל ראש-חודש.

נאמר: "לא ילבש גבר שמלת אשה", כלומר התורה אוסרת על גבר ללבוש בגדי נשים, וכן להיפך. בטעם האיסור ביארו הראשונים, שהוא מפני שהדבר עלול להביא לידי פריצות, טעם נוסף לכך הוא שהדבר אסור מפני דרכי עובדי גילולים, המתלבשים כך כחלק מפולחן העבודה זרה וכך נפסק להלכה שאסור לאדם ללבוש בגדי נשים ולהיפך, ובכלל לאו זה אסור לגבר לענוד תכשיטים ודומיהם, וכן לאשה אין לצאת בכלי נשק. ולדעת הרבה פוסקים איסור זה הוא לא רק כשלבוש כולו בבגדי אשה, אלא אף בבגד אחד בלבד.

דנו הפוסקים האם איסור "לא ילבש" נאמר דווקא כאשר כוונת הלובש או הלובשת היא לשם יופי או קישוט, או שהוא אסור גם כשאינו לשם יופי אלא לשם תכלית אחרת כגון להגן מפני הקור, מפני הגשמים וכדומה. ועל אף שהיו שהחמירו אף בכך, פוסקים רבים נוטים להקל בזה והתירו לגבר ללבוש צעיף או מעיל גשם של נשים אלא שהבהירו הפוסקים שכל האמור הוא באין ברירה, אולם אין להסתמך על היתר זה בכדי לעשות "סקי" עם מכנסיים וכדומה, וכן כל ההיתר הוא רק בבגד שאינו מובהק כבגדי נשים או גברים, וכיוון שיש פוסקים המחמירים אף בזאת, ירא-שמיים יצא מידי ספק ולא ילבש בגד חיצוני של אשה וכן להיפך.

בין השאלות בהן דנו הפוסקים במסגרת האיסור "לא ילבש", היא השאלה אודות מנהג נפוץ ללבוש תחפושות לצורך שמחת פורים או שמחת חתן וכלה, ובין היתר היו גברים שלבשו בגדי נשים וכן להיפך. והיו אמנם שהתירו זאת כיוון שבמקרה זה מטרת הלבישה הינה לשם שמחה בלבד, ועל פי דבריהם כתבו שאין למחות בידי המקלים בכך. אלא שלמעשה פוסקים רבים אסרו זאת, ויש שהתירו בזה רק כשלובש בגד אחד אך לא כשמחליף כל מלבושיו לשמלת אשה, אולם יש שכתבו להחמיר אף בכך, וכך ראוי להורות.

נחלקו הפוסקים אודות חלות איסור "לא ילבש" באופן שאינו ניכר, כגון הלובש בגדי אשה בתוך ביתו. יש שכתבו שכיוון שהתורה מנמקת את איסור הלבישה בכך ש"תועבה היא", לכן האיסור הוא רק כאשר האיש לובש בגדי אשה בפני נשים או שאשה לובשת בגדי איש בפני גברים – דבר הכרוך בחוסר צניעות, אולם אם הוא בביתו אין בכך איסור. אולם יש שכתבו שהאיסור מוגדר על פי סוג הלבוש ולא על פי מיקום האדם, ולכן גם בתוך ביתו הדבר אסור ולדינא יש להחמיר ובפרט בלבישת בגדי נשים ע"י אנשים .