הלכה יומית

אף-על-פי שהאשה פטורה עקרונית מלמוד-התורה, אמרו חז"ל שאשה העוזרת לבנה או לבעלה בגופה ומאודה, בכדי שיהיה לו פנאי ויכולת לעסוק בתורה, חולקת אף היא שכר גדול על למודם בשכר שמזרזת את בניה ללכת לבית הכנסת, ושולחת את בעלה לבית המדרש. מטעם זה מנהגנו לברך אף בלידת בת -בנוסח ה"מי-שברך" שלאחר הלידה- ש"יגדלוה לתורה לחופה ולמעשים טובים", ובמכתבי הברכה להורים עבור לידת בנותיהם אף ציטט זאת הרבי לצד ברכותיו הקדושות להולדת הבת.

מלאכת הַדָשׁ היא אחת מל"ט מלאכות המשכן, מלאכה זו נועדה לפרק את התבואה מקליפתה, באמצעות הדריכה עליה בכוח, ובכך גרמו להפרדת השבלים מקנה החיטים והשעורים. מכך למדו חכמים שמלאכה זו אסורה בשבת, ואף תולדתה – הסחיטה, אסורה. שכן, הסחיטה מביאה לתוצאה זהה – פירוק שני דברים חלוקים זה מזה, וכך גם הסחיטה מפרידה את הנוזלים מהדבר הנסחט. משום-כך אסור לסחוט מטלית או מטפחת נייר לחה בשבת וביום טוב, כדי לנקות בעזרתה דבר מה. שהרי הסוחט מעוניין במים הנסחטים בכדי לנקות באמצעותם, וכיוון שכוונתו בסחיטה להפריד את הנוזל מן הבד, לכן פעולה זו אסורה. ובהלכה הבאה יתבאר אי"ה אודות השימוש במגבונים בשבת.

כפי שהתבאר בהלכה הקודמת, פעולת הסחיטה אסורה בשבת להיותה תולדתה של מלאכת ה"דש". ומשום כך אין לסחוט סמרטוטים בשבת לצורך ניקוי וכדומה. ודנו הפוסקים האחרונים אודות שימוש במגבונים לחים בשבת, שכן הגדרת דבר רטוב האסור בסחיטה, היא: "טופח על-מנת להטפיח", כלומר, כשהדבר רטוב באופן כזה שהיד הנוגעת בו תרטיב יד אחרת. מסיבה זו כתבו פוסקים רבים לאסור את השימוש במגבונים לחים בשבת, ויש שהתירו להשתמש בהם בשבת אך ורק לצורך קטן שלא יחלה, משום חשש סכנה.

נטילת הידיים לדבר שטיבולו במשקה צריכה להיות כמו הנטילה לאכילת לחם, ויש לנהוג בה את כל הדינים והמנהגים של נטילת הידיים לסעודה – אלא שאין מברכים עליה. טעם הדבר הוא, משום שיש מן הפוסקים שכתבו שכיום אין נוהג חיוב הנטילה לדבר שטיבולו במשקה לשם מצוות נטילה אלא משום נקיות בלבד, ולכן אף שלמעשה נוטלים את הידיים, אין לברך על הנטילה משום ש"ספק ברכות להקל".

מי שנטל ידיו לאכילת דבר שטיבולו במשקה והחליט אחר כך לאכול לחם, עליו ליטול את ידיו בשנית לצורך אכילת הלחם; במידה וידיו נותרו נקיות באופן כזה שלא הסיח דעתו מאז נטל את ידיו, לא יברך על נטילה זו. שכן, לכמה פוסקים נטילת הידיים אינה צריכה כוונה, וממילא נפטר בנטילה הראשונה ולכן לא יברך עליה.

כל האמור אודות חיוב נטילת הידיים לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה, הוא רק בעודו רטוב. אבל כאשר נגבו, לא חייבו חכמים ליטול את הידיים לפניו. ואמרו חכמים שהנוטל ידיו במקום שלא חייבו הרי הוא "מגסי הרוח", משום שזוהי דרך גאווה ויוהרה בכך שמחזיק את עצמו יותר ממה שהורו חז"ל. אולם מי שרוצה ליטול ידיו לא בתורת חיוב אלא לנקות ידיו לכבוד הברכה או כל דבר שבקדושה, הדבר מותר.

במעמד מתן-תורה וכן במעמד הברית בערבות מואב, נאמר שנכחו בהם גם התינוקות. וכן אודות מצוות "הקהל" מצווה התורה שכולם יתאספו כולל "הטף", "כדי ליתן שכר למביאיהן". וכתבו ה"תוספות": "ועל זה סמכו להביא קטנים בבית הכנסת". וכן אמרו על רבי יהושע שהוליכה אמו עריסתו לבית-הכנסת שיידבקו אזניו בדברי-תורה. ולהלכה מובא שמצווה להביא את הקטנים לבית-הכנסת ולחנכם לעניית "אמן", ומעת שהתינוק מתחיל לענות "אמן" יש לו חלק לעולם-הבא.

נהגו ישראל להביא את הילדים לבית הכנסת לנשק את ספרי-התורה, ולחנכם להקשיב לקריאת-התורה . וכן נהגו להביא את הקטנים שהגיעו לחינוך, לבית-הכנסת לשמוע את התקיעות בראש-השנה, ולהקפות בשמחת-תורה; וכן לשמיעת קריאת-המגילה, ומפורסם המנהג עליו עורר הרבי אודות הבאת התינוקות לשמיעת עשרת-הדברות; בכמה הזדמנויות דבר הרבי אף על הבאת ילדות לבית-הכנסת ואף לעזרת-הגברים ואפילו לאחר גיל שלוש עד שהגיעו לכלל חינוך והבנה בזה. אלא שילדות מעל גיל שלוש המובאות לבית-הכנסת, חייבות כמובן להתלבש בצניעות הראויה.

על-אף החשיבות האמורה בהבאת הבנים לבית-הכנסת, הדבר מותנה בכך שתשמר קדושת בית-הכנסת, בנקיות גופם ובהתנהגות ההולמת. ויש להימנע מהבאת ילדים הרצים ומרעישים בבית-הכנסת; שכן הדבר את ריכוזם של המתפללים, וכן משום שהבאתו במצב זה מרגילה אותו לבזות את בית-הכנסת, וכשיתבגר ימשיך בהרגלו. במדה והגיע הילד לבית-הכנסת והפריע לציבור בהתפלה, אביו צריך להפסיק להתפלל, ולנסות להרגיעו מבלי לדבר, ואם יכול להרגיעו מבלי להרים אותו באמצע התפלה אסור להרימו, ובמקרה שהתינוק לא רגוע והדבר מטריד את מחשבתו, ואם ירימו יוכל הוא לכוון יותר, ירימו; ואם הדבר אינו מועיל עליו אף לצאת עמו מבית-הכנסת עד שיירגע.

היו שנהגו שהקטן מתפלל ערבית לפני התיבה במוצאי-שבת, משום שתפלת ערבית היא ללא חזרת-הש"ץ ואינו מוציא בה אחרים ידי-חובתם, אולם למעשה נפסק שאין נוהגים כן משום ה"ברכו" שיש בה; לעניין צרוף הקטן למניין נחלקו הדעות, וההכרעה למעשה היא שכיוון שהשראת השכינה היא רק בנוכחותם של עשרה גדולים, לכן אין לצרף קטן ולהחשיבו כעשירי למניין, והיו שנהגו בשעת-הדחק לצרף קטן לענות "ברכו" או קדיש המחויב בתפלה ע"י שאוחז חומש או אפילו ללא חומש, אולם למעשה שולל זאת הרבי וכותב שיש למצוא עשרה גדולים דווקא.

מעיקר הדין קטן שהגיע לגיל חינוך -מגיל שש ומעלה- ויודע למי מברכים מותר להעלותו לתורה בשבתות או בימים טובים, ולהלכה נפסק שאין להעלותו לתורה, ואפילו אם אין כהן בבית-הכנסת אלא קטן כהן נוהגים לקרות ישראל גדול במקום הכהן הקטן. ול"מפטיר" וקריאת ההפטרה ניתן להעלות אף את הקטן, חוץ מהפטרות מסוימות כגון הפטרת חג-השבועות, הפטרת שבת שובה ודומיהן; אלא שלמעשה אומר הרבי שאצל חסידים לא נהגו לתת "מפטיר" לקטן.

נאמר בגמרא: "אסור לישב על גבי מטה שספר-תורה מונח עליה". וכתבו הפוסקים, שמשום מידת חסידות, יש להגביה את ספר התורה שלושה טפחים – וטוב יותר שיהיה גבוהה עשרה טפחים, אף שמצד הדין די בהגבהה של טפח אחד. ואף שהדבר אמור בספר תורה, יש לנהוג כך אף ביתר ספרי קודש. אולם לגבי ספרים המונחים בארון על יד הקיר, או בארגז על הרצפה, יש להקל ואין צורך שיהיו גבוהים אפילו טפח. כמו כן, אסור לשבת על ספסל שמונחים עליו ספרי-קודש, אלא אם כן מניח תחתיהם דבר גבוה קצת, ויש שהצריכו שיהיה אותו דבר בגובה טפח, וכתבו הפוסקים שהמחמיר בזה תבוא עליו הברכה.