הלכה יומית

נאמר: "כי תבנה בית חדש, ועשית מעקה לגגך". ונפסק להלכה שכל דירת אדם, שניתן לעלות על גגה, חייב להציב לגגה מעקה חזק, בגובה של עשרה טפחים (כ־ 80 ס"מ) לפחות, כדי שאם ייפול עליה אדם תשמש לו כמשענת לבל ימעד חלילה. דנו הפוסקים, לגבי ברכה על עשיית המעקה – שכן, ככלל אין מברכים על מצווה שמטרתה מניעת־סכנה, ואכן יש שכתבו שאין לברך עליה, ובפרט שלא הוזכרה להלכה בשלחן־ערוך ברכה על כך. אולם יש שהביאו את דברי הראשונים לפיהם מברכים "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעשות מעקה", שכן במצווה זו התורה נתנה הוראה מעשיית לעשות מעקה, וכן משמע מהרבי שיש לברך על עשיית המעקה.

אמרו חכמים שבתחילה לא היה חולי כלל, ומי שהיגיעה שעתו היה מתעטש ומת, עד שבא יעקב אבינו והתפלל שיפסק הדבר. ואדרבה אמרו חכמים, שההתעטשות בעת התפלה היא סימן טוב לאדם, ומראה שמקובלת תפלתו. אבל כיוון שמתחלה ההתעטשות לא הייתה סימן טוב, לכן נהוג כבר מימי חז"ל שמי שהתעטש אומרים לו "אסותא", שפירושה רפואה – או "לבריאות", בשפה המקובלת כיום. כתבו הפוסקים שהמתעטש עונה למברכו "ברוך תהיה" ואח"כ אומר "לישועתך קיויתי ה'". וישנו מנהג המקובל אצל חסידים, שלאחר ההתעטשות מושכים באוזן ־ביד שבצד האוזן־ כלפי מעלה, ויש שראו זאת בהנהגת רבותינו נשיאנו. בהלכה הבאה יתבארו אי"ה פרטים נוספים בעניין ההתעטשות.

כפי שהתבאר בהלכה הקודמת, מקובל כבר מימי חז"ל שמי שהתעטש מאחלים לו "אסותא" שיהיה לו לבריאות; אלא שדנו הפוסקים האם תמיד ניתן לומר זאת. נפסק בשלחן ערוך שאין לומר זאת בעת הסעודה, מפני שאסור לדבר בסעודה מפני הסכנה. וכן יש הנמנעים מלומר זאת בשבת משום ש"שבת היא מלזעוק", שאין מבקשים רחמים בשבת כבחול, אלא שלמעשה מקובל להקל בזה. הנמצא בבית־הכסא ושומע מבחוץ התעטשות, יש הנמנעים מלומר "אסותא" – לבריאות, משום שאסור לדבר בבית־הכסא. והמתעטש בבית המדרש ובפרט בעת לימוד התורה, נפסק בשלחן ערוך שאין לומר "אסותא" – לבריאות, ואף שכיום יש שהקלו בכך, כתבו הפוסקים שראוי להחמיר.

אמרו חכמים שהמבקר את החולה בשבת אומר: "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא". וביארו הראשונים שהאיסור להתפלל בשבת לרפואת חולים, הוא מחשש שהתפילות יביאו לידי עצב, דבר האסור בשבת. ודנו הפוסקים אודות נוסח "מי־ שברך" בבית־הכנסת, האם מותר לאומרו בשבת עבור החולה. יש שכתבו שמותר לומר "מי־שברך" עבור חולה שאין נוכח במקום, שבהיעדרו אין מצטערים בהזכרתו. ויש שכתבו לשנות את הנוסח ולומר "שבת היא מלזעוק.." ודעת אדמו"ר הזקן היא שמותר לאדם לבקש על עצמו אף בשבת, כמו שהתירו אפילו תענית חלום בשבת. אולם בציבור מותר להזכיר רק חולה שיש בו סכנה ביום השבת בעצמו, וחולה שאינו מסוכן עד־כדי־כך אין להזכירו בציבור בשבת.

נאמר בגמרא שישנם כמה אנשים הצרכים שמירה מן המזיקים, ביניהם נמנים חתן וכלה. בטעם הדבר כתבו הראשונים שהוא משום שהמזיקים מתקנאים בהם, ולכן יש לשומרם מפניהם. אולם בפרקי דרבי אליעזר מובא טעם אחר לכך שחתן צריך שמירה, משום שהוא "דומה למלך .. מלך אינו יוצא יחידי לשוק, אף חתן כן". כתבו הפוסקים שמה שאמרו שאין חתן יוצא יחידי לשוק, אין הכוונה דווקא לשוק אלא שבכל מקום בו מצויים רבים, יש להקפיד שלא יראו את החתן בודד לבדו. ויש שהוסיפו והחמירו יותר להקפיד שגם בביתו לא ישב החתן לבדו ואף ביום צריך לשמירה. ובהלכה הבאה יתבארו אי"ה פרטים נוספים על-כך, ומנהגנו בזה.

על קדושת ירושלים והמקדש נאמר בגמרא: "גגין ועליות לא נתקדשו", כלומר גגו של המקום המקודש אינו בכלל הקדושה. וכיוון שדינים מסוימים נלמדו מגמרא זו להלכות תפלה ובית־ הכנסת, דנו הפוסקים אודות בית־כנסת שמעליו קיימות דירות מגורים. וכתבו הפוסקים שאסור לעשות תשמיש מבוזה מעל בית־הכנסת, ולכן אין לקבוע את מקום התפלה ארון הקודש וקריאת־התורה מתחת לשירותים. עם־זאת, כתבו הפוסקים שעל־אף שבשירותים המשמשים את בית־הכנסת ניתן להקל ולבנותם מעל מקום התפלה בבית־ הכנסת, ראוי מאוד להימנע מכך, בפרט לאור העובדה שיש הסוברים שהטינוף שתחת בית־הכסא מונע את התפילות מלעלות למעלה, ואף שמעיקר הדין ניתן להקל בזה, לכתחילה ראוי לחוש לדבריו ולא להתפלל תחת בית־הכסא.

כפי שהתבאר בהלכה הקודמת על פי דברי וגמרא והפוסקים יש להקפיד שהחתן והכלה לאחר החתונה לא יצאו ללא ליווי, במשך שבעת ימי המשתה. על פי מנהגנו, גם כששניהם יוצאים יחד אין די בכך, ומקפידים שיתלווה אליהם לפחות עוד אדם. אף על פי שהשמירה לחתן וכלה, הוזכרה בפוסקים בעיקר לאחר החתונה, ומטרתה גינוני כבוד עבור החתן והכלה; עם זאת, מספר הרבי ששמע מכ"ק אדמו"ר מוהריי"ץ שיש להקפיד, שלא ישהו לבד גם כמה ימים לפני החתונה, משום שמירה. ומקובל בפי חסידים שהוראה זו אמר כ"ק אדמו"ר מוהריי"ץ לרבי שבוע לפני חתונתו, ומשמע שהחל משבוע לפני החתונה יש להקפיד על כך.

נאמר בגמרא: "החובל בעצמו, אע"פ שאינו רשאי, פטור". וכמה מהראשונים כתבו שאיסור החבלה מן התורה; והיו שכתבו שהאיסור הוא רק בחבלה שאינה־תועלתית, אך חבלה לצורך מותרת. ודנו האחרונים האם מותר לתרום דם לצורך הרווחת ממון, כשלצורך עידוד התרומה מעניקים מלגות שונות. כמובן שכשישנו חולה הזקוק לזה ודאי הדבר מותר לצורך הצלתו. אולם כאשר התרומה מיועדת עבור בנק־הדם בחו"ל, ויתכן שמנת הדם לא תבוא לאדם שדוחים איסור עבורו. אלא שכתבו הפוסקים להקל בזה ראשית משום שבימי הגמרא היה מוקבל שהוצאת הדם מן הגוף יש בו משום רפואה, שנית, יתכן שאין בכך כל איסור חבלה כיוון שכיום הוצאת הדם נעשית כמעט ללא צער.

נאמר בגמרא שהרואה את ספר התורה כשמוליכים אותו חייב לעמוד. ולמדו זאת מקל וחומר, שאם לפני תלמידי חכמים עומדים, כל שכן שלפני התורה עצמה צריך לעמוד. ואף העוסק בתורה, ורואה שמוליכים את ספר התורה, חייב לקום מפניו. אלא שכל האמור הוא רק כשספר התורה נמצא באותה רשות, כגון שהוא בבית הכנסת ומוליכים את ספר התורה חייב לעמוד כמלא עיניו מן הספר. וכתבו הפוסקים שהיושב בחוץ ורואה שמוליכים את ספר התורה בחוץ כגון בהכנסת ספר תורה, אפילו שספר התורה רחוק ממנו – עליו לעמוד, ורק כאשר מתרחק ספר התורה מרחק של כמאה ושלושים מטר, או כשאינו רואהו אינו חייב לעמוד יותר ורשאי להתיישב.

על השבת נאמר: "וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר". ודרשו חכמים: "חפציך אסורים", כלומר שאסור להתעסק בצרכיו בשבת, כגון לעמוד ולבחון דבר מה בדירתו או בחצרו, כשניכר שהוא מתכנן את מלאכתו שלאחר השבת. ודנו הפוסקים האם מותר להיכנס לתחנת אוטובוס בשבת. וכתבו הפוסקים שהדבר תלוי בכוונתו: כשנכנס לתחנה בכדי לנוח על הספסל מהליכתו או בכדי להתגונן מהגשם או מהשמש הקופחת מותר שאינו ניכר בכך שממתין לאוטובוס, אך ייזהר שלא לעיין בלוח זמני הנסיעה התלוי בתחנה. אולם אסור להמתין בתחנת האוטובוס בשבת, רק מתוך כוונה לנסוע מיד בצאת השבת, שפוגע בכבוד השבת, ואף זה נכלל בהגדרת "חפציך" שנאסרו בשבת.

על חג החנוכה נאמר בגמרא שנקבע "בהלל ובהודאה". וביארו הפוסקים שכוונת הגמרא "אבל מותרין .. בעשיית המלאכה". כלומר, בשונה מחגים אחרים שנקבעו אף לאיסור מלאכה, בחנוכה מותר. עם-זאת כתבו הפוסקים, שנהגו הנשים שלא לעשות מלאכה כל עוד הנרות דולקים. כתבו הפוסקים שהמלאכות מהן נמנעות הנשים בעת ההדלקה הן תפירה, כיבוס ודומיהן, אולם בהכנת צורכי סעודה וכדומה מותרות, שכן זמן הדלקת הנרות לא חמור במהותו יותר מחול המועד. ויש שהחמירו ואסרו בחצי השעה הראשונה כל מלאכה, ויש שהחמירו עוד ואמרו שאף הגברים אסרים במלאכה בזמן זה; מדברי הרבי משמע שנשים משתדלות להמנע מכל מלאכה. יצוין כי למעשה גם ללא האיסור, למנהגנו מקפידים להתעכב למשך חצי השעה הראשונה על יד הנרות.

אמרו חכמים: "אסור לו לאדם לעשות חפציו קודם שיתפלל", ולמדו זאת מהאמור: "צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו", כלומר לפני ששם פעמיו בדרכו לענייניו האישיים עליו תחלה להצדיק לבוראו בתפלה, ואף מובטח לו שע"י זה יצליחו ה' בעסקיו. וטעם האיסור הוא כדי שלא יפנה לבו לשום דבר עד שיתפלל. ודבר שהוא הכנה לתפילה כטבילה, וכדומה מותר. שאר הדברים אין לעשותם, בפרט אם כבר עלה עמוד השחר. וחפצי שמים, כגון, קניית צרכי שבת בערב שבת מותר קודם התפילה, אם יתכן שיגמר מה שרוצה לקנות לאחר התפילה, ובלבד שלא יפסיד קריאת שמע בזמנה, וכן שלא ימנע מתפלה בציבור.