הלכה יומית

נאמר "לא תישא שמע שווא". ואמרו חכמים, שגדול עונש מקבל לשון-הרע מן המספר. אלא שבארו חז"ל שכיש סיכוי שעל-ידי השמיעה יפיק תועלת, מותר לחקור את נכונות הדברים ולפעול בהתאם. אחת הדוגמאות שהובאו בחז"ל על-כך היא מגדליה בן אחיקם, שלפני שנהרג קיבל מידע על-כך אך סרב לקבל זאת מחשש איסור "קבלת לשון-הרע". כתוצאה מכך נהרג הוא והיהודים עמו שתוארו בפסוק "אנשים אשר הכה .. גדליה". ומדייקים חז"ל שלא היה צריך להאמין לסיפור לשון-הרע, אבל היה עליו לחשוש, וכיוון שלא חש לכך "מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן". אך אם לא תצמח תועלת מהשמיעה או שהשמועה התבררה כמופרזת אין לקבלה וודאי שלא לפרסמה.

על תפלת חנה נאמר: "רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע", ומכאן למדו חכמים שלמרות שבתפלה, בברכות ובלימוד, חובה להשמיע לאוזניו מה שאומר- שהרי הקול מעורר את הכוונה; עם-זאת, יש להקפיד שלא תישמע תפילתו לאחרים; והזהירו חכמים על-כך ואף הוסיפו ואמרו – שהמשמיע קולו לאחרים בתפלתו, הרי הוא מקטני אמונה ומראה כאילו אין ה' שומע תפלת לחש חלילה. אלא שבימים הנוראים נהגו להתפלל בקול, כדי להרגיל את העם בתפילות אלו ולעורר הכוונה, ואין חוששים שמא יטעו, שהרי ישנם מחזורי תפילות בידיהם, אך זאת תוך הקפדה שלא להגביה את הקול יותר-מדי, ואדמוה"ז כותב שהיכול לכיוון גם בלחש, עדיף שיתפלל בלחש אף בימים-הנוראים.

מסופר בגמרא על האמורא רב כהנא שבעת תפלתו כשהיו צרות בעולם, היה עומד בפשיטות ומשלב אצבעותיו, ונימוקו- שבעת התפלה צריך לעמוד "כעבדא קמיה מריה", כלומר, כעבד לפני רבו. ולעומתו רבא נהג תמיד להתפלל בצורה כזו ולא רק בעת הצרות, ולהלכה נפסק שבעת צרות יש לעשות זאת, אך לא בעתות של שלום בעולם. אלא שעל פי הקבלה קיימת בעיה בשילוב האצבעות, ולכן כתבו הפוסקים שלא לחבוק האצבעות זו בזו. ויש להיזהר בזה במיוחד בשעה שאדם זקוק לרחמים, כבעשרת ימי תשובה, או בשעה שזקוקים לרפואה שלמה, "כי בזה מוריד דין על עצמו", כפי שיתבאר אי"ה בהלכה הבאה.

בהלכה הקודמת התבאר שהיו אמוראים שנהגו לשלב אצבעות ידיהם, כביטוי לאימתם בעת התפלה; אלא שכתבו הפוסקים שיש להימנע מכך; שכן נאמר בספר הזוהר, שכאשר נשלם גזר- דין על האדם משתלבות למעלה "אצבעות" ימין ושמאל, כביטוי להסכמה כללית על הדין שנגזר עליו, וכתוצאה מכך משתלבות ידיו של האדם למטה, ימין בשמאל מבלי שהוא עצמו יתכוון לכך. ובכתבי האריז"ל נאמר: "אסור לאדם לחבר ולשלב אצבעות יד ימינו עם אצבעות יד שמאלו כפי שנוהגים בני-אדם לעשות לפי תומם דרך מקרה". וכתבו הפוסקים, שיש לאדם להזהיר את בני ביתו על-כך. ויש שהוסיפו שכיוון שכיום זהו מנהג הגויים, יש בכך אף איסור הליכה בחוקותיהם.

אמרו חכמים: "בית הקברות אין נוהגין בהן קלות ראש .. מפני כבוד מתים", ומכך שדינים אלו שנאמרו מפני כבוד המת, באים בגמרא בהמשך לאיסור קלות ראש בבית הכנסת, למדו הפוסקים שכשם שבבתי כנסיות "אין אוכלין בהן ואין שותין בהן", כך גם בבתי העלמין קיים איסור אכילה ושתייה. וכך נפסק להלכה בשלחן ערוך. וכתבו הפוסקים שגדר בגובה עשרה טפחים )כ- 80 ס"מ( מספיק כדי להפריד את מקום האכילה מבית-העלמין ומותר לאכול מעברו. ודייקו הפוסקים שכל האיסור האמור, הוא רק לגבי אכילה בבית העלמין, אך מאכלים ומשקים שנכנסו לבית העלמין לא נאסרו וניתן להשתמש בהן בחוץ.

נאמר "וכל אשר באהל יטמא". כלומר, הנכנס לחדר בו נמצא נפטר נטמא, וכיוון שהזהירה התורה את הכהנים להישמר מלהיטמא חל עליהם איסור להיכנס לתוכו. מאידך מספרים חז"ל שבפטירת רבי יהודה הנשיא אפילו כהנים התעסקו בקבורתו, וכמה מהראשונים ראו בסיפור זה הוכחה שבצדיקים לא קיימת טומאה לאחר הסתלקותם ומותר לכהנים להימצא בסביבתם. וכן כתב רבנו חיים כהן מבעלי־התוספות, שאילו היה נוכח בפטירת רבנו תם היה מיטמא לו, אף שהיה כהן! אלא שכתבו הפוסקים לחלק בין השתתפותם של הכהנים שהותרה אז בעת הקבורה, לבין הליכתם אח"כ לקבריהם, ואסרו על הכהנים לבקר בקברי צדיקים. כפי שיתבאר אי"ה בהלכה הבאה, ומנהגנו בזה.

בהלכה הקודמת התבאר שיש שהתירו לכהן לגשת אל קברי־ צדיקים. מאידך יש שהחמירו ואסרו זאת, והביאו כמה ראיות מהגמרא על־כך: מסופר שהאמורא רבי בנאה ציין את מערת־ המכפלה, מפני הזהירות מטומאת מת. וכן נאמר בגמרא, שהטמאים שבאו למשה רבנו בבקשה להקריב פסח שני, היו נושאי ארונו של יוסף הצדיק. משמע מכך שהגם שגוף הצדיק טהור – הנוגע בקברו נטמא. למעשה מציין הרבי לדברי המהרי"ל אחיו של אדמוה"ז, שציווה שיציבו מחיצה סביב ציון קדשו של אדמו"ר הזקן בכדי שלא תהיה בעיה לכהנים לגשת לשם, וכך נהגו אף בשאר אהלי רבותינו נשיאינו, ולכן גם בקברי צדיקים יש להיזהר ולהקפיד שכהנים לא ייגשו אל הציון ממש.

על למוד התורה נאמר: "ושננתם", ודרשו חכמים: "אל תקרי 'ושננתם' אלא 'ושלשתם' .. שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד". וכתבו הפוסקים שסדר זה נקבע בכל בוקר קודם התפלה, כשאומרים את פסוקי ה"מקרא" אודות הקרבנות, וכן לומדים "משנה"־ פרק המשניות "איזהו מקומן", ואת הברייתא "ר' ישמעאל אומר" הנחשבת כ"תלמוד". ונבחר פרק איזהו־מקומן דווקא כלימוד המשנה משום שהוא "משנה ברורה למשה מסיני", ומתאפיין בייחודיותו שבכל הפרק אין מחלוקת בהבנתו. וכיוון שפרק זה נקבע ללומדו כ"משנה", צריך ללומדו בהבנה, כי מי שאינו מבין לא נחשב לו אמירתו כלימוד כלל. עם־זאת נפסק להלכה, שאף שנחשב כלימוד גם אבלים אומרים אותו, כיוון שהוא חלק מהתפלה.

נאמר: "לא ילבש גבר שמלת אשה", וביארו חכמים שאיסור זה אינו מוגבל ללבישה בלבד אלא אף כולל כל דבר הגורם לאיש להתדמות לאשה. ומשום כך נפסק בשלחן ערוך "אסור לאיש להסתכל במראה, משום לא ילבש גבר". ויש שכתבו שאיסור זה הינו רק במקום שאין דרכם של גברים להביט במראה, אך אם רגילים הגברים בכך מותר. כמו כן כתב הרמ"א שבעת הצורך, כגון משום רפואה או שמספר את עצמו, מותר להביט בראי. ולגבי הבטה בראי לכוון התפילין, מסופר שאדמוה"ז הביט בהשתקפות שעל מכסה הטבק לשם כך. והרבי במכתב מביא אפשרות אחרת: "שמבקשים את הנמצא אצלו, שיראה אם מונחים במקומם".

נאמר: "רק הישמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח". ודרשו חכמים, שפסוק זה בא להזהיר על איסור שכחת התורה. ונפסק להלכה שיש לשנן את הלימוד באופן שלא ישכח את מה שלמד. ויש מן הפוסקים שכתבו שבכלל איסור זה, הוזהרנו שלא לעשות דברים הגורמים לשכחה, שלא נבוא לידי שכחת התורה. ונפסק להלכה שיש להימנע מללבוש שני בגדים בבת אחת, מפני שהדבר קשה לשכחה. ולגבי הורדת שני בגדים בבת אחת, לא מוזכר איסור מפורש בשלחן ערוך, אולם אדמו"ר האמצעי כותב ש"לובש או פושט שני לבושים כאחד קשה לשכחה". ולכן למעשה נהוג, להקפיד אף שלא להוריד שני בגדים בבת אחת.

נאמר: "הוכח תוכח את עמיתך", ולמדו חכמים שהרואה בחברו דבר מגונה, חייב להוכיחו, ואף הזהירו שאין להתייאש, וכי יש לשוב ולהוכיח כל עוד יש סיכוי שהדבר יישמע. והגבול הוא, עד שהלה מראה ביד תקיפה שאינו מוכן לשמוע. עם-זאת, הזהירו חכמים שכאשר יודע בוודאות שדברי התוכחה לא יועילו, ורק ירבו איבה ושנאה ביניהם מצוה שלא להוכיח, כל עוד ואין חינוכו מוטל עליו. אך גם במקרה זה שפטור מלהוכיחו, יתאמץ לקרבו בדרכי נועם. וככלל, יש להקפיד שדברי התוכחה לא יבואו מתוך רגשי כעס אלא בצורה שקולה ובדרכי נועם, מבלי לפגוע; ובייחוד שדבריו יהיו כנים ויוצאים מן הלב, וכך יכנסו אל הלב ויפעלו פעולתם.

בהלכה הקודמת התבאר שהרואה את חברו טועה חובה על האדם להוכיחו. עם זאת ישנם מקרים יוצאי דופן בהם הסתייגו חכמים מחובת התוכחה, ונימקו זאת בכך ש"מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים". כלומר, שאם התוכחה לא תישמע, ועלולה לגרימת עבירה בזדון, טובה השתיקה מהתוכחה. ודנו הפוסקים בדברי הגמרא, מתי יש לנקוט כלל זה ומתי בכל זאת ישנה חובת התוכחה. יש הסוברים שאף באיסור המפורש בתורה, נאמר הכלל ש"מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים", במקום שבוודאי לא יישמעו לתוכחה, ולעומתם יש שפסקו שכלל זה לא נאמר בדבר המפורש בתורה, ובדבר המפורש בתורה ישנה חובת המחאה, וכך הכריע אדמוה"ז למעשה.