הלכה יומית

בין הפסולים לעדות נמנה אף "המשחק בקוביא", ונמקו זאת בגמרא, שהזוכה מקבל כסף שאינו שלו, שכן המשתתפים במשחק לא הקנו לו באמת את כספם. ועוד, שהעוסק בהימורים בטל מיישובו של עולם. נחלקו הראשונים מהו הטעם העיקרי לאסור זאת, והרבה כתבו שהטעם השני הוא העיקרי, ולכן העוסק לפרנסתו, ומשתתף בהגרלה בתור ניסיון ליצירת הכנסה נוספת, הדבר אפשרי. ולמעשה רוב הפוסקים נוטים להתיר השתתפות בהגרלות, ובפרט הגרלות הנעשות על-פי תוקף חוקי. שכן, המשקיע את כספו יודע מראש את סיכוייו לזכות, ומוותר על כספו. ובהגרלה על נסיעה לרבי, עורר הרבי שאין כל חשש, משום שהזוכה הוא כשליח של כולם, ואיש לא מפסיד את כספו.

על למוד התורה נאמר: "ושננתם", ודרשו חכמים: "אל תקרי 'ושננתם' אלא 'ושלשתם' .. שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד". ומבואר בגמרא שהלימוד בכל יום צריך להתחלק לשלשה חלקים: מקרא, משנה ותלמוד. וכתבו הפוסקים שהעוסק במלאכה ואין לו פנאי ללמוד, עליו לקיים את חובת "הלכות- פסוקות ותלמוד", בלמוד הלכות פסוקות על-מנת שידע כיצד לנהוג, ואינו יוצא ידי חובת תלמוד-תורה ללא לימוד ההלכות בכל יום. ואמרו חכמים מיום שחרב בית-המקדש, אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד, וכרמז לזה כתב האריז"ל שהפסוק "הריעו לה' כל הארץ" ר"ת הלכה. וידועים דברי חז"ל "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם-הבא".

נאמר: "רק הישמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח". ודרשו חכמים, שפסוק זה בא להזהיר על איסור שכחת התורה. ונפסק להלכה שיש לשנן את הלימוד באופן שלא ישכח את מה שלמד. ויש מן הפוסקים שכתבו שבכלל איסור זה, הוזהרנו שלא לעשות דברים הגורמים לשכחה, שלא נבוא לידי שכחת התורה. ונפסק להלכה שיש להימנע מללבוש שני בגדים בבת אחת, מפני שהדבר קשה לשכחה. ולגבי הורדת שני בגדים בבת אחת, לא מוזכר איסור מפורש בשלחן ערוך, אולם אדמו"ר האמצעי כותב ש"לובש או פושט שני לבושים כאחד קשה לשכחה". ולכן למעשה נהוג, להקפיד אף שלא להוריד שני בגדים בבת אחת.

נאמר: "הוכח תוכח את עמיתך", ולמדו חכמים שהרואה בחברו דבר מגונה, חייב להוכיחו, ואף הזהירו שאין להתייאש, וכי יש לשוב ולהוכיח כל עוד יש סיכוי שהדבר יישמע. והגבול הוא, עד שהלה מראה ביד תקיפה שאינו מוכן לשמוע. עם-זאת, הזהירו חכמים שכאשר יודע בוודאות שדברי התוכחה לא יועילו, ורק ירבו איבה ושנאה ביניהם מצוה שלא להוכיח, כל עוד ואין חינוכו מוטל עליו. אך גם במקרה זה שפטור מלהוכיחו, יתאמץ לקרבו בדרכי נועם. וככלל, יש להקפיד שדברי התוכחה לא יבואו מתוך רגשי כעס אלא בצורה שקולה ובדרכי נועם, מבלי לפגוע; ובייחוד שדבריו יהיו כנים ויוצאים מן הלב, וכך יכנסו אל הלב ויפעלו פעולתם.

בהלכה הקודמת התבאר שהרואה את חברו טועה חובה על האדם להוכיחו. עם זאת ישנם מקרים יוצאי דופן בהם הסתייגו חכמים מחובת התוכחה, ונימקו זאת בכך ש"מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים". כלומר, שאם התוכחה לא תישמע, ועלולה לגרימת עבירה בזדון, טובה השתיקה מהתוכחה. ודנו הפוסקים בדברי הגמרא, מתי יש לנקוט כלל זה ומתי בכל זאת ישנה חובת התוכחה. יש הסוברים שאף באיסור המפורש בתורה, נאמר הכלל ש"מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים", במקום שבוודאי לא יישמעו לתוכחה, ולעומתם יש שפסקו שכלל זה לא נאמר בדבר המפורש בתורה, ובדבר המפורש בתורה ישנה חובת המחאה, וכך הכריע אדמוה"ז למעשה.

בהלכה הקודמת התבאר שחפץ הנמצא במקום המשתמר אין לקחתו על מנת להשיבו, שמא הונח שם בכוונה ע"י בעליו וכשייטלו לא ימצאו. אלא שקבעו חכמים, שכאשר נמצא במקום שאינו משתמר, אך משתמר קצת, כיוון שייתכן שהחפץ נשכח על- ידי בעליו, יש ליטול את החפץ ולהחזירו לבעליו על-פי הסימן שבו, שנטילתו במקרה זה היא לטובת בעליו. אך אם אין בו סימן היכר לא ייטלו כיוון שלא יוכל להחזירו ללא סימן, והשארתו במקומו מותירה סיכוי שבעליו יחזור וייטלו. ואם נמצא במקום שאינו משתמר כלל, הוכחה היא שהחפץ אבד. ולכן כשיש בו סימן, נוטל ומכריז, וכשאין בו סימן אף שניתן להניח שבעליו התייאש ממנו, יתייעץ עם רב כיצד לנהוג.

נאמר: "ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה" ודרשו חכמים: "אי אתה משתחוה בארצכם אבל אתה משתחוה על אבנים של בית המקדש". כלומר, איסור השתחוויה על רצפת אבן הינו משום כבוד המקדש, שרק במקדש משתחווים בצורה כזו. ולכן בימים הנוראים בבית-הכנסת כורעים באמצעות דבר המפסיק בין האדם לריצוף האבן. ויש שנימקו איסור זה כהרחקה מהתנהגות עובדי עבודה זרה, שלא ייראה כהולך בדרכם. ודנו הפוסקים האחרונים אודות התעמלות על הרצפה, כגון ב'שכיבות סמיכה', או שמחפש חפץ מתחת למיטה האם צריכים לחוש שלא לשכב בפישוט ידיים ורגליים מפני מראית העין, אך יש שכתבו שכיוון שאינו עושה זאת בדרך תפלה אין לחשוש לכך.

כחלק מכבוד הזכרת שם-שמיים, קבעו חכמים שכשם שאסור לקרוא קריאת שמע כנגד דבר מטונף, כך אסור לקרוא כנגד בית- הכסא. ונפסק להלכה שכשפניו אל בית-הכסא אסור לו לקרוא ק"ש "כמלוא עיניו", כלומר, כל עוד ורואה את בית-הכסא, וכשאחוריו אל בית הכסא צריך להרחיק ד' אמות. רבו הפוסקים הסוברים, שאפילו קירות ודלתות בית-הכסא, נחשבות כחלק מבית-הכסא ואסור לקרוא קריאת שמע כנגדן. ולגבי בתי השימוש בימינו יש שכתבו להקל, ובפרט כאשר הקירות משמשים את הבית. אלא שיש שכתבו שכיוון שגם כיום ייתכן שאינם נקיים, ראוי להחמיר שלא להזכיר דבר שבקדושה כנגדן, עד שיפנה פניו מהן ויתרחק ד' אמות, אך מדעת אדמוה"ז משמע להקל בכך.

על השבת נאמר: "וכבדתו מעשות דרכיך ממצא חפצך ודבר דבר", ולמדו חכמים שאסור לעסוק בחפצי חול ביום השבת, ובכלל זה אסרו מקח-וממכר בשבת, שמא יבוא תוך כדי מסחר לידי איסור כתיבה. ודנו הפוסקים האחרונים אודות מכונות אוטומטיות למכירת משקאות ומאכלים, האם בעליהן מחויב למנוע את השימוש בהן בשבת, משום איסור "מסחר" בשבת. ולמעשה התירו הפוסקים להשאירן פועלות בשבת, בתנאי שהמכונה אינה עומדת ברשותו הפרטית; כמו-כן בעל המכונה יתנה בערב-שבת שהחפץ מכור כבר מערב-שבת, ושאינו מעוניין לקנות את הכסף עד מוצאי שבת. אלא שבמקום שרוב הקונים הם יהודים העלולים לרכוש בשבת ר"ל, עליו להפסיק את פעולת המכונה בערב-שבת, שלא לסייע בידם לחלל שבת.

ההלכה הקודמת דנה אודות מסחר האסור בשבת. בדורנו הרחיבו הפוסקים את הדיון אודות מי שבבעלותו חנות אינטרנטית, באמצעותה ניתן לרכוש מוצרים על סמך כרטיסי האשראי – האם עליו לסגור את האתר בשבת. יש מן הפוסקים הסוברים שהדבר אסור, משום שקניה באמצעות כרטיס אשראי חלה מדין "סיטומתא", כלומר נוהג הסכם מסחרי המקובל בעולם, המוכר אף מדיני התורה, ולכן המכירה נזקפת לבעל החנות בשבת. אולם יש שדחו זאת, וסברו שהיות והמוכר גובה באשראי רק לאחר שבדק שאכן המוצר במלאי, וזה נעשה לאחר שבת, אין זה כמסחר בשבת מצד המוכר, אלא שלמעשה גינו הפוסקים את הנהגה זו, והורו שיש לסגור את האתר בשבת.

נאמר בגמרא: "הנכנס לישן על מטתו אומר .. ברוך המפיל חבלי שינה". וברכה זו נקבעה כהודאה לה' על השינה "מפני שהיא מצרכי בני אדם", ונותנת כוחות לאדם. ודנו הפוסקים כיצד ניתן לברך את הברכה לאור החשש שמא לא יירדם וברכתו תהיה לבטלה, אלא שלמעשה ברכה זו נתקנה כשבח לה' על מנהגו של עולם כמו ברכת הנותן לשכוי בינה, שאפילו לא שמע קול תרנגול מברך אותה, ולכן אפילו אם לא יישן אין ברכתו לבטלה. כיוון שברכה זו נתקנה על השינה, לכן לאחר ברכת "המפיל" אין לדבר. וכתבו האחרונים, שבדיעבד גם מי שדיבר לאחר ברכת המפיל – לא הייתה ברכתו לבטלה.

נאמר "כל נדיב לב", ודרשו חכמים – ללמד על נדרים "שגמר בלבו". כלומר, התחייב במחשבתו לקיים מבלי להוציא בשפתיו את נדרו. ויש מן הראשונים שהגבילו זאת רק על נדרי קדשים, שכן עיקרון זה נאמר על קדשים, ולעומתם יש מן הראשונים שכתבו, שאף נדרי צדקה תקפים כשנדרם במחשבתו. להלכה הביא אדמו"ר הזקן את הדעה המחמירה, לפיה על האדם לכבד נדרי צדקה שעושה בלבו שנחשבים כנדר. אלא שכתבו הפוסקים, שהלכה זו אמורה כשהאדם הגיע להחלטה גמורה לתת את הכסף לצדקה. אולם כשחושב על האפשרות של תרומה, ולא הגיע להחלטה ברורה, אין הנדר חל בכך.