הלכה יומית

אודות מצוות מורא אב אמרו חכמים: "ולא מכריעו", ופירש רש"י": "אם היה אביו וחכם אחר חלוקין בדבר הלכה לא יאמר נראים דברי פלוני". כלומר, כשהאב מסופק באמיתות דבריו, לא יכריע הבן בין הצדדים, כיוון שמראה בכך שהינו יודע יותר מאביו. וחידדו הפוסקים את חומרת האיסור וכתבו, שלא רק במקרה שסותר דברי אביו ומכריע כחברו הדבר אסור, אלא אפילו כשהבן מצדד לשיטת אביו ומחזק את דבריו באומרו: "נראין דברי אבא", קיים האיסור משום שגם בכך מראה שיודע יותר מאביו עד שאביו צריך את הסכמתו ולכן הדבר אסור; וכשהאב ביקש לשמוע את חוות-דעתו של בנו, מותר הדבר בתנאי שיענה בצורה מכובדת.

נאמר: "ואהבת את ה' אלקיך .. בכל מאודך", ופירשו חכמים: "בכל ממונך". דנו הראשונים אודות גדרה של מצווה זו, והרמ"א פסק להלכה, שעל "לא-תעשה" צריך אדם צריך למסור את כל ממונו כדי שלא לעבור עליו. גם אם איסור זה "בא מכלל עשה" כלומר, איסור הנלמד מפעולה חיובית הכתובה בתורה. יש שכתבו שאף במעשה שיש בו רק סיוע לדבר עבירה דרבנן, מחויב שלא לעבור עליה גם אם יאבד את רכושו. ונחלקו הפוסקים לגבי "לאו שאין בו מעשה", יש שכתבו שכיוון שזו עבירה פסיבית מחוייב עד חומש מרכושו, אך יש שכתבו שגם בעבירות אלו הצטווינו להימנע אפילו במחיר כל הרכוש.

אחת מל"ט המלאכות שהיו במשכן הינה מלאכת "מכה- בפטיש", משמעותה של מלאכה זו היא הגימור של הכלי בכדי להביאו לצורתו הרצויה. חכמים למדו מכך שכל פעולה שמהווה סיום תהליך של הכנת דבר או תיקון החפץ אסורה בשבת. ודנו הפוסקים לגבי השחלת שרוכי נעליים בשבת האם יש בה משום "מתקן-כלי" שבכך הרי מתאפשר השימוש בהן. ולמעשה, פוסק אדמוה"ז שאם הרצועות היו מושחלות כבר בנעליים, ואחר כך נשמטו, מותר לחזור ולהשחילן בשבת, בתנאי שאין הדבר כרוך בטרחה, ולכן כיום שקצוות השרוכים מהודקים בפלסטיק ויש טבעת ברזל סביב הנקבים שבתוכם משחילים את השרוכים, כך שניתן להשחילם בקלות, ניתן להחזיר את השרוכים שנשמטו לנעל בשבת.

בהלכה הקודמת התבאר שהצטוונו להימנע מלעבור על "לא תעשה", אף במחיר איבוד כל הרכוש. ולגבי ההוצאות עבור קיום מצוות עשה אמרו חכמים: "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש", כלומר, כיון שאינו עושה מעשה בפועל נגד רצון ה' אין הוא מחויב להשקיע את כל רכושו לקיום המצווה, אלא שעדיין מחויב להשתדל לקיים את המצווה גם אם לשם כך יהיה עליו להוציא עשירית ועד חומש מהקרן של נכסיו, להשגת האפשרות לקיומה. אלא שיש לזכור את דברי אדמוה"ז אודות נתינת הצדקה, שעל אף הגבלת חכמים עד לחומש, עם זאת, הרוצה "לתקן נפשו" רשאי לתת אף יותר מכך, ועד ש"כל אשר לאיש יתן בעד נפשו".

נחלקו הראשונים מהי הגדרתן של התפילין בשבת, יש שכתבו שאין איסור להניחן בשבת רק שאין בכך צורך, כי תפילין הינם האות ביננו לה', ושבת עצמה היא האות, ולכן כתבו שדינן של התפילין ככלי שמלאכתו להיתר ומותר לטלטלם בשבת למקום מבטחים. אלא שיש שכתבו שאסור להניח תפילין בשבת, ולכן דינן של התפילין ככלי שמלאכתו לאיסור, ולכן אסור לטלטל את התפילין אלא אם מעוניין להשתמש בהן לצורך גופו, או שצריך את מקומן, כגון כשמונחים על המיטה ורוצה לנוח מותר לטלטלן. אבל לצורך התפילין עצמן אין לטלטלן גם אם חושש שיגנבו, אלא אם כן קיים סיכון שיתבזו, וכך פוסק אדמוה"ז למעשה.

קבעו חכמים: "ניחא ליה לאיניש דתיעביד מצוה בממוניה", כלומר, בדרך כלל יהודי מעוניין שיקיימו מצוות ע"י שימוש בחפציו. ומשום כך הרואה טלית ותפילין של חברו בבית הכנסת יכול להשתמש בהן באופן אקראי אך לא בקביעות. זאת כמובן בתנאי שישמור עליהן ויחזירם כפי שמצאם ולא יוציאם מהמקום בו הניחם בעליהם. אלא שכתבו הפוסקים, שכיוון כלל בהלכה שבמקום שאפשר לברר "אין סומכין על החזקה", לכן אף שחזקה היא שכל יהודי רוצה שייעשו מצוות בחפציו, עם זאת כאשר ניתן לפנות לבעליהם ולשאול אותו כדי לוודא שאכן הוא אמנם מוכן, עדיף לעשות זאת תחלה, ובפרט כיום שניתן ליצור קשר בקלות באמצעות הטלפון.

אף על פי שאמרו חכמים: "ניחא ליה לאיניש דתיעביד מצוה בממוניה", שבדרך כלל יהודי מעוניין שיקיימו מצוות ע"י שימוש בחפציו, לגבי ספרים אין הדבר כן, משום שייתכן שבעליהם חושש שיקרעו, לכן נפסק שאין להשתמש בספרים פרטיים ללא רשות. ולמעשה מובא באחרונים לימוד זכות על המשתמשים בספרים פרטיים ללא רשות מבעליהם; שכן, בעבר ערכו הכספי של ספר היה רב, ואילו כיום כיוון שרכישת הספרים ובפרט סידורים וחומשים, אינה כרוכה בהוצאה מרובה הבעלים אינם מקפידים כל-כך, ואף מוכנים להשאירם במקום ציבורי, ולכן ניתן להקל. אך זאת בתנאי שהשימוש הינו אקראי ולא בקביעות, אלא-אם-כן הבעלים גילה דעתו במפורש שרצונו שישתמשו בהם.

נאמר "דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית", וכתבו חלק מן הפוסקים שאף שנאמר "בני ישראל", גם האישה יכולה להטיל ציצית בטליתות, שהרי היא בכלל בני ישראל. ויש שחלקו, ולמדו מדברי הגמרא שאשה לגבי תפילין שאינה יכולה משום שאינה מחויבת בזה, ולפי שיטתם אף הקטן אינו יכול להטיל ציציות. ולמעשה הכריע אדמוה"ז שלכתחילה יש להקפיד ציצית שהוטלה ע"י קטן לא ילבשה הגדול, ולכן כתבו האחרונים שראוי שנער ה"בר-מצווה" לא יכין לעצמו את הטלית קטן לפני הגיעו לגיל "בר-מצווה", ובדיעבד ילד שהכין לעצמו את הטלית קטן קודם הגיעו לגיל זה ולבשה, יכול להמשיך וללבשה.

אחת מל"ט המלאכות שנעשו במשכן הינה מלאכת טוחן, שכן, היו צריכים לשחוק סממנים, בכדי להפיק מהם את הצבע ליריעות המשכן. מכך למדו חכמים, שהטחינה נחשבת למלאכה האסורה בשבת. חכמים עשו סייג וחששו אף מדברים העשויים להביא לידי ביצועה בשבת, ומשום-כך אסרו למי שאינו חולה, ליטול תרופות בשבת "שמא ישחוק סממנין". וכתבו האחרונים, שאף שכיום אין נהוג בדרך כלל להכין תרופות בבית, אלא לרכשם בבית המרקחת, עדיין גזירת חכמים בתוקפה עומדת; ולכן הנצרך ליטול תרופות עליו לקחתם סמוך לכניסת השבת ומיד בצאתה. עם זאת, במצבים מסוימים הקלו הפוסקים, בנטילת התרופות אף בשבת עצמה כפי שיתבאר בהלכה הבאה.

בהלכה הקודמת התבאר, שחכמים אסרו ליטול תרופות בשבת "שמא ישחוק סממנין" ויעבור על איסור טוחן בשבת; עם זאת, חולה הנצרך לתרופות, מותר לו לקחתם אף שאינו בסכנה, אך רק בתנאי שנפל למשכב או חלה בכל גופו. דנו הפוסקים לגבי הנצרך לתרופות מספר פעמים ביום, ועליו לקחתם גם בשבת. יש שכתבו שכשהתחיל ליטול את התרופה לפני השבת, יש מקום להקל, ובפרט כשהטיפול הינו על בסיס יומי וכשמחסירים יום מימי הטיפול אין תועלת בתרופה. אלא שיש שהסתייגו וכתבו שאין היתר לכך, ורק כאשר נטילת התרופה תמנע את הנפילה למשכב ניתן להקל, אולם במקרה של שיכוך כאבים בלבד אין לכך היתר.

הזהירה התורה "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו", כלומר, שאין לאכול מתבואת השנה החדשה קודם להקרבת מנחת העומר בט"ז בניסן, ומשחרב בית המקדש, תיקן רבן יוחנן בן זכאי לאסור אכילת תבואה חדשה, כל יום ט"ז, שמא יבנה בית המקדש ויאכלו לפני הקרבת מנחת העומר. ולכן כיום מותר לאכול תבואה חדשה, רק לאחר שמהשרשת התבואה עבר התאריך ט"ז ניסן ולפני תאריך זה התבואה אסורה, ולרוב הפוסקים זהו איסור שנוהג גם בימינו. ולגבי תבואת חו"ל הביא אדמוה"ז שבעל נפש יחמיר ויקפיד על איסור זה, אולם למעשה הזכיר הרבי שנהוג להקל. כיום על אף שרוב התבואה מיובאת מחו"ל מערכות הכשרות המהודרות מקפידות על איסור זה.

אודות אופן הכשרת סכין שהשתמשו בה לטרפה אמרו חכמים: "הסכין שפה והיא טהורה", ונחלקו הפוסקים האם השחזת הסכין מועילה להכשיר את הסכין, ולהלכה נפסק בשו"ע שההשחזה מועילה להכשיר את הסכין ואף עדיפה מהעגלה, אולם הרמ"א חושש לכתחילה שההשחזה אינה מועילה כהגעלה להכשרת הסכין. וכשרוצים להשתמש בסכין שלקחוה מנכרי ורגילים להשתמש בה לדברים קרים, אמרו חז"ל שדי לנעוץ את הסכין 10 פעמים בקרקע קשה, והסתפקו הפוסקים האחרונים האם ניתן בימינו להסתפק בשטיפה טובה של הסכין ולשפשפה בסקוטש עם סבון מסיר שומנים במקום נעיצתה בקרע קשה.