הלכה יומית

כתבו הפוסקים: ”נוהגים להתענות בעשרים בסיון בכל מלכות פולין“, מחמת ריבוי הצרות שאירעו לעם ישראל ביום זה, הן בשנת ד‘ אלפים תתקל"א, והן בגזירות ת“ח ות“ט. אולם הרבי מציין שרבותינו-נשיאינו לא נהגו לצום ביום זה אפילו בזמן שכ"ק אדמו"ר מוהריי"ץ היה בפולין, וכמה נהגו אז להתענות. כיום ציון מאורעות יום זה, בא לידי ביטוי בעיקר בשבת מברכים חודש סיוון באמירת "אב-הרחמים", ובקינות לתשעה באב שחוברו עליהן. ולגבי עריכת חתונות ביום כ' סיון, יש שנהגו לערוך נישואין ביום זה, אולם יש שהחמירו שלא לעשות בו חתונות, ויש אומרים אף בשם הרבי – שראוי לא לערוך את החופה מבעוד-יום, אלא במוצאי כ' סיון.

אמרו חכמים: "תשעים ותשעה אומרים לחלק ואחד אומר לבוז, לזה שומעין שאמר כהלכה". כלומר, לגבי פאה – התבואה שמשאירים עבור העניים – ישנם פירות המחולקים בצורה מסודרת למניעת מריבה, וישנם פירות שנותנים לעניים להסתדר ביניהם. ובדבר שיש לחלקו, אף אם כולם מעדיפים שיתנו להם להסתדר לבד, ולעומתם עומד יחיד מבניהם המעדיף שיחלקו את התבואה, יש להתחשב בדעתו, שאמר כהלכה. אלא שכתבו הפוסקים שבצרכי ציבור הולכים אחר הרוב, ולכן במקום ציבורי אף שייתכנו יחידים שירצו בהפעלת המזגן ובצדק, עם-זאת יש להתחשב בדעת הרוב, ואף החושש להתקררות אין לו לשנות מרצון הרוב, ועליו לוותר על מקומו הקבוע ויעבור למקום חם יותר ובלבד שלא יעורר מחלוקת.

אסרו חכמים להניח לפני שבת על האש הגלויה מאכלים שאינם מבושלים, שמא יחתה בגחלים בשבת כדי למהר בישולם. אולם בבשר שלא התבשל כלל, לא חששו חכמים כיוון שבישולו איטי ולא יועיל החיתוי בגחלים לזרזו ולכן לא יכשל בכך בשבת. לגבי פלטה חשמלית בזמננו כתבו הפוסקים, שמכיוון שיש בה רק מצב חימום אחיד, מותר להשהות עליה מאכלים שאינם מבושלים בערב שבת – מפני שדינה כ"גרופה וקטומה", לא חששו חכמים היות ואין אפשרות להגביר את עוצמת החום בה. אולם כאשר יש בפלטה יותר מדרגת חימום אחת, מותר להשהות עליה מאכל לפני שבת, רק אם הוא התבשל לפחות שליש מבישולו.

על מצוות השבת אבדה נאמר: "השב תשיבם לאחיך .. וכן תעשה לכל אבדת אחיך", ודרשו חכמים שהמילים "לכל אבדת אחיך" נאמרו, ללמד על כל הרואה הפסד שעלול להיגרם לזולת ולכול להצילו, עליו לעשות כל שביכולתו למנוע את ההיזק הכספי. אלא שאינו חייב להפסיד על כך שכר או שעות עבודה, אלא אם כן ברור לו שיקבל עליהם החזר מחברו. ואם מסופק הוא בכך, הכלל הוא שאבדת ממונו קודמת לכל, ולכן המוצא אבידה ויודע שעלול הוא להפסיד שעות עבודה עבור השבתה, מעיקר הדין אין הוא חייב ליטלה ולהשיבה. אלא שפוסק אדמוה"ז שיש לעשות לפנים משורת הדין ולהשיבה ולא יפרוק מעליו עול גמילות חסדים.

בהלכה הקודמת התבאר שמעיקר הדין מי שרואה שעלול להיגרם לחברו נזק ממוני ויכול להצילו עליו לעשות זאת כאשר יודע שלא יפסיד את ממונו או שעות עבודה לשם כך. אלא שכאשר מדובר בנזק בריאותי אין הדין כן, וחייב בכל מצב להצילו או לשכור אנשי מקצוע שיכולים להצילו, ויכול אמנם לבקש אחר כך מחבירו את ההוצאות הכספיות הכרוכות בהצלתו. גם במקרה שברור לו שאין לחבירו לשלם לו על כך, חייב להצילו, ואם נמנע מלהציל את חבירו עובר על "לא תעמוד על דם רעך". אולם כשחבירו נמצא במקום סכנה והצלתו כרוכה בסיכון, יש לוודא תחלה שלא יסתכן המציל בעצמו מפעולה זו.

אודות אופן הכשרת סכין שהשתמשו בה לטרפה אמרו חכמים: "הסכין שפה והיא טהורה", ונחלקו הפוסקים האם השחזת הסכין מועילה להכשיר את הסכין, ולהלכה נפסק בשו"ע שההשחזה מועילה להכשיר את הסכין ואף עדיפה מהעגלה, אולם הרמ"א חושש לכתחילה שההשחזה אינה מועילה כהגעלה להכשרת הסכין. וכשרוצים להשתמש בסכין שלקחוה מנכרי ורגילים להשתמש בה לדברים קרים, אמרו חז"ל שדי לנעוץ את הסכין 10 פעמים בקרקע קשה, והסתפקו הפוסקים האחרונים האם ניתן בימינו להסתפק בשטיפה טובה של הסכין ולשפשפה בסקוטש עם סבון מסיר שומנים במקום נעיצתה בקרע קשה.

אמרו חכמים שאף שזמני התפלות תלויים בזמן, והרי היא כ"מצוות עשה שהזמן גרמא" מהן פטורות הנשים, עם זאת נשים חיבות בתפלה: "דרחמי נינהו" )= שהיא בקשת רחמים(. ונחלקו הראשונים אודות רמת חיובה של האישה בתפילה: יש הסוברים שהחיוב להתפלל בכל יום הוא מדרבנן ושווה הוא לגברים ונשים, לעומתם יש שסברו שהחיוב להתפלל בכל יום הוא מן התורה ורק הנוסח הוא מדרבנן ונתקן עבור הגברים ואילו לנשים די בתפלה כל שהיא. ולמעשה, רווחת הדעה שהאישה מחויבת בתפלת שחרית ומנחה. אולם תפלת ערבית אף שנחשבת כתפלת חובה, לגבי הנשים הינה רשות משום שלא קבלו אותה הנשים על עצמן.

הורו חכמים שיש לברך ברכת התורה קודם לימוד תורה, שכן זכות לימוד התורה חשובה יותר מכל הנאות שבעולם ולכן יש לברך עליה בשמחה. וחיוב ברכת התורה הוא על כל סוגי הלימוד, בין למקרא לבד בין למשנה לבדה בין לתלמוד לבדו בין למדרש לבדו שהכל ניתן למשה מסיני. ודנו הפוסקים לגבי מי שהתעורר בבוקר סמוך מאוד לסוף זמן קריאת שמע, ולמעשה נפסק להלכה, שיאמר לפחות את ברכת "אשר בחר בנו" קודם, אך אם הזמן מצומצם ביותר ואם יברך יאחר את הזמן, ניתן לסמוך על השיטות שק"ש לבדה דינה כמצווה בפני עצמה, ולכן יקרא ק"ש תחלה ואחר כך יברך ברכות התורה.

תקנו חכמים להדליק את נרות השבת בסמוך לכניסת השבת, וכותב אדמוה"ז שנהוג שהאישה המדלקת נרות שבת, מקבלת עליה שבת בהדלקה זו ונאסרת במלאכה, משום כך עליה להתפלל תחלה תפלת מנחה שהרי מנחה היא תפלת חול ולאחר ההדלקה עבורה כבר שבת. הדליקה נרות ועדיין לא התפללה מנחה, יש שכתבו שתתפלל פעמיים תפלת ערבית כ"תשלומין" למנחה. אולם יש שכתבו שאם היא מתפללת מנחה מיד לאחר ההדלקה הדבר אפשרי, כיוון שהיה בדעתה להתפלל נחשב כאילו לא קבלה את השבת בהדלקה, ובדיעבד גם כאשר חלף זמן ממושך מההדלקה יש פוסקים שהתירו שתתפלל. העצה הפשוטה היא, שקודם ההדלקה תתנה האשה שאינה מקבלת את השבת בדלקת הנרות.

מהאמור בפרשתנו על השליו "הבשר עודנו בין שיניהם", למדו חכמים: מכך שהתורה מכנה את השאריות שבין השיניים כ"בשר", משמע שמוגדר כ"בשר". ואף לעניין ההמתנה בין אכילת בשר לאכילת מאכלי חלב נחשב כבשר, ויש להמתין ביניהם. אלא שכתבו האחרונים, שבשר שנותר בין השיניים לאחר שש שעות אינו נקרא בשר, ולמדו זאת מהפסוק בתהילים המתאר את קברות התאווה כשקיבלו ישראל את השליו, ואומר שהיה זה "עוד אכלם בפיהם", כלומר מה שבין השיניים מוגדר בפסוק כבשר רק כל עוד הוא מתעכל, אך לאחר העיכול אינו כבשר. ולמעשה, יש להוציאו מן השיניים לפני אכילת מאכלי חלב, אך אין צורך להמתין שש שעות נוספות.

נאמר: ”כי תצור אל עיר . . לא תשחית את עצה“. התורה מהזהירה שלא להשחית עצי מאכל ופירותיהם. חז"ל אף הרחיבו את האיסור וכתבו שהוא חל על כל הדברים המועילים. אלא שבעת הצורך הותרה השחתה, כפי שכתבו הפוסקים כדוגמא את שבירת הכוס תחת החופה – שאין בה משום איסור "בל תשחית". ודנו הפוסקים לגבי קיום מנהג עתיק בל"ג בעומר להדליק מדורות לכבוד רשב"י ולהשליך לתוכן בגדים. היו מן הפוסקים שהתנגדו למנהג זה מטעם איסור "בל תשחית", אולם היו שהתירו זאת משום שלכבודו של רשב"י זהו גם כהשחתה לצורך. ולמעשה יש להקפיד להימנע מכל מעשה השחתה מעבר למדורות עצמן.

בהלכה הקודמת התבאר שאסור לאפות לחם חלבי או בשרי שמא יכשלו על ידו באיסור אכילת בשר בחלב. אלא שבתנאים מסוימים התירו זאת: כאשר הלחם נראה שונה מאוד, עד שמי שיבוא לאוכלו יתעורר לשאול האם הלחם הזה פרווה או חלבי, אין איסור ללוש אותו עם חלב. כמו כן כשהעיסה קטנה מאוד, עד שבסעודה אחת יגמרו את כל הלחם, אין חשש שמא ישכחו אם נעשה חלבי, ולכן מותר לאפותו ולאוכלו בסעודה אחת. ויש שכתבו שגם אם יגמרו אותו ביום אחד ולא בסעודה אחת, מותר לאפותו, כי אין חשש שישכחו שהוא חלב, ולגבי מיני מתיקה שאין רגילים לאוכלם עם בשר יש המקלים להכינם חלביים, אך יש שהחמירו אף בכך.