הלכה יומית

נפסק להלכה שבכל חדש ניסן אין אומרים תחנון, ואין סופדים בו, ואף אין מתענים בו חוץ מתענית חתן וכלה ביום חופתם,. משום שבתחילתו הוקם המשכן והנשיאים הביאו קורבנותיהם עד י"ג בניסן וכל נשיא עשה יו"ט ביום הבאת קרבנו. וערב פסח הוא יו"ט לכל ישראל שבו מקריבים קרבן פסח. ויחד עם ימי חג הפסח עולה ש"רוב החדש בקדושה" ולכן עושים את חודש ניסן כעין יו"ט. ונחלקו הפוסקים לגבי הליכה לבית החיים ב"יארצייט" החל בימי חודש ניסן. יש שהתירו זאת, אך יש שאמרו שייתנו צדקה במקום. והרבי הורה שילכו בערב ראש חודש ניסן. אולם השתטחות על קברי צדיקים מותרת אף בחודש ניסן.

אמרו חכמים שהרואה אילנות מלבלבים בימי ניסן אומר: "שלא חיסר בעולמו כלום". את ברכת האילנות מברכים על אילני מאכל, ומשתדלים שיהיו לפחות שני אילנות מאכל המלבלבים בפרחים. ודנו הפוסקים לגבי מי שלא ראה את לבלוב האילנות, אלא ראה את האילן רק כשהיו כבר פירות שלימים, יש שהתירו זאת אך הגבילו ואמרו שרק בראיה הראשונה ניתן לברך אף בראיית הפירות, ובשלחן ערוך נפסק שאין לברך. למעשה, ב"לוח ברכות הנהנין" כותב אדמוה"ז לברך ללא שם ומלכות, אך כיוון שהשמיט זאת אדמוה"ז ב"סדר ברכת הנהנין", לכן אין לברך אלא על הלבלוב, ומי שאיחר וראה רק את הפירות לא יברך ואפילו בלא שם ומלכות.

נאמר: "כתב לך את הדברים האלה, כי על פי הדברים האלה". ודרשו חכמים: "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה". כלומר, תורה שבכתב יש לקרוא מן הכתוב דווקא. איסור זה לכמה שיטות נחשב כאיסור מן התורה. ובטעם האיסור יש שכתבו שיש ערך מיוחד לקריאה מתוך הכתב, כיוון שניתנה התורה כתובה ורמוזים סודות בצורת כתיבתה. יש שהסבירו שהחשש הוא מתקלות בלימוד כיוון שהתורה מעיקרה נועדה ללמדה מן הכתוב. ויש שראו בכך צורך לשימור התורה שבכתב, שאם היה מותר לאמרה בעל פה היו מתעצלים לכתבה. ולמעשה גם כיום קיים איסור זה, אלא שבאופנים מסוימים נהוג להקל, כפי שיתבאר אי"ה בהלכה הבאה.

בהלכה הקודמת התבאר איסור אמירת פסוק מתורה שבכתב בעל-פה. אלא שבאופנים מסוימים כתבו הפוסקים להקל. יש שכתבו שהאיסור הוא להקריא לאחרים בעל פה אך לומר בעצמו מותר, אולם אדמוה"ז פוסק שיש להחמיר בכך אלא שמי שנוהג לקרוא לעצמו בעל-פה אין למחות בידו. האופנים בהם נהוג להקל, כאשר הפסוק שגור בפי הכל מותר לאומרו בעל-פה, כמו"כ יש לשנן את פסוקי התורה שיהיו חקוקים במוחו והאיסור הוא רק לומר בעל-פה. ידוע אף המנהג לשנן בעל-פה את שירת "האזינו" משום שכתוב עליה במפורש "שימה בפיהם". אדם שאינו רואה ר"ל רשאי לומר פסוק בעל-פה, ומי שצריך לצטט פסוק בעל-פה טוב שישנה קצת מנוסח הפסוק.

את חיוב שלוש סעודות השבת למדו חכמים מפרשת המן, בה נאמרה המילה "היום" שלוש פעמים בפסוק בהקשר לאכילת השבת. ומכך שהמן מכונה בשם "לחם" בפסוק לכן למדו שאין אדם יוצא ידי חובת סעודת השבת עד שיאכל לחם שבמרכים עליו המוציא וברכת-המזון שהוא עיקר הסעודה ומקיימים בו מצוות עונג שבת. וכותב אדמוה"ז שאפשר לצאת גם ב"מזונות", רק כשאוכל מהם כשיעור קביעות סעודה ויברך עליהם המוציא וברכת-המזון. אולם המהרי"ל העיד בשם -אחיו- אדמוה"ז שחזר בו בסוף ימיו, ואמר שיוצאים ידי חובה ב"מזונות" גם ללא שיעור קביעות סעודה, כי גם בברכה מעין-שלוש מזכירים את קדושת השבת. אלא שוודאי יש מצווה באכילת פת בשבת.

מסופר בגמרא: "רב לא שביק לבריה למשיקל ליה סילוא", כלומר, רב לא הניח לבנו להוציא לו קוץ שנתחב בבשרו, שמא יצא ממנו דם, ויעבור בנו בשגגה על איסור חובל באביו, מאיסורי התורה החמורים ביותר. ויש מן הראשונים שכתבו שאסור לבן לספר את אביו, כמו שאסרו חז”ל להוציא ממנו קוץ – מחשש שמא יעשה בו חבורה. ולכן למעשה יש להימנע מכך שבן יספר את אביו. ובמקרה שתיגרם עגמת נפש לאב מחמת כך שצריך להסתפר אצל אחר, ניתן לסמוך על הפוסקים שהתירו לבן לספר את אביו. בתנאי שיקפיד לעשות זאת בזהירות המרבית שלא יגרום חבלה לאביו.

אמרו חכמים: "מבטלין תלמוד תורה .. להכנסת כלה", ומצווה זו נמנית בין הדברים שאין להם שיעור. ולכן כתבו הפוסקים שאף אם יש די אנשים שמשתתפים בחתונה, עדיין יש חיוב על כל אחד ליטול חלק בשמחה. ויש שכתבו שרק על מי שנוכח במקום ורואה את הכלה נכנסת לחופה מוטל עליו החיוב לבטל מלימודו ולהשתתף בשמחה, אך מי שאינו נוכח במקום ועוסק בתורה אינו חייב. אולם יש שכתבו, שבכל מצב יש חיוב לבוא ולהשתתף בשמחה כפי שעולה מפשטות הגמרא והראשונים; אלא שבדורנו כתבו האחרונים ללמד זכות על מי שלא משתתף בריבוי החתונות, כשאינו קרוב ממש לחתן או הכלה וכמה טעמים נאמרו בדבר.

אמרו חכמים "אור לארבעה עשר בודקים את החמץ לאור הנר", "שאור הנר יפה לבדיקה". למעשה, הגמרא מחדשת ש"אכסדרה לאורה נבדקת". כלומר, בבית ללא קירות המואר היטב מהשמש, ניתן לבדוק לאור השמש אך לא באמצעות זגוגית החלון אלא באופן ישיר כנגד השמש. גם את הארונות שרגילים להשתמש בהם במשך השנה בסעודה יש לבדוק, ובבית בו מתגוררים ילדים, בודקים גם ביתר הארונות כגון בארונות הבגדים. את הארונות ניתן לבדוק אף לפני ליל י"ד, ולכן כשמנקים את המדפים, יש לבדקם כנגד השמש ואילו את הפינות יש להשאיר ללילה ולבדקם לאור הנר, או לאור הפנס.

נאמר בגמרא: "טעו ומדכרי דחול בשבת .. גומרין כל אותה ברכה". כלומר, הטועה בשבת והתחיל לומר את תפלת החול בתפלת עמידה, עליו לסיים את אותה הברכה שהתחיל, משום שמעיקר הדין היה ראוי שגם בשבת יתפללו תפלת שמו"ע כמו בחול, ורק שיזכירו בה עניין שבת, כמו שעושים בראש חודש ובחול המועד; אלא שמפני כבוד השבת לא הטריחו לומר את כל הברכות האמצעיות ותקנו במקומן ברכת קדושת היום – שבת או יו"ט. על כן, התחיל את ברכת "אתה חונן.." עליו לסיימה משום שכאמור מעיקר הדין היה ראוי לקבעה אף בשבת או ביו"ט, חוץ מתפלת מוסף. וכמה פרטי דינים נאמרו בדבר אותם נפרט אי"ה בהלכה הבאה.

אסרו חכמים לעשות מלאכה בערב פסח מחצות היום, שמחצות הוא זמן הקרבת קרבן פסח וכיוון שכל אדם שמקריב קרבן אותו היום הוא יום טוב עבורו, הרי שזמן הקרבת קרבן פסח הינו ים טוב עבור כלל ישראל ואסורים בעשיית מלאכה מדברי חכמים. איסור זה נותר בעינו אף לאחר החורבן. וכיוון שמצווה להסתפר בערב יו"ט כדי שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול וכן מצוה ליטול את ציפורניו לכבוד הרגל, לכן יש לעשות זאת לפני חצות היום, אולם מי ששכח להסתפר יכול להסתפר לאחר חצות רק על-ידי גוי. אך וליטול ציפורניו ולצחצח את הנעליים ניתן בדיעבד אף לאחר חצות.

כאמור בהלכה הקודמת האומר ברכת חול בתפלת שבת, אף שאמר רק את המלה "אתה" כשכוונתו לברכת "אתה חונן" עליו לסיימה. אולם בתפלת ליל שבת בה אומרים "אתה קידשת" או במנחה בה אומרים "אתה אחד", אף שכוונתו לומר "אתה חונן", כיוון שאמר רק "אתה" יכול להמשיך בברכת השבת. ואף בשחרית שאינה פותחת ב"אתה", אם זכר ששבת ורק מתוך הרגל אמר "אתה" יכול לתקן. ובתפלת מוסף אפילו אם התכוון לומר "אתה חונן" מפסיק אפילו באמצע הברכה, שבמוסף לא תקנו י"ח ברכות גם בחול, והראיה שבר"ח שחל בחול לא אומרים במוסף י"ח ברכות. ומובא שהאומר תפלת חול בשבת עליו לפשפש במעשיו ולהרהר בתשובה.

נאמר: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך", ואמרו חכמים: "חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל", ושמחה זו היא מצות עשה מן התורה. ונפסק להלכה שחייב אדם לשמח את אשתו בבגדים ותכשיטים לפי ערך ממונו. אולם כתבו הפוסקים, שאם יש לאשה די בגדים לחג ואין לה צורך בבגד נוסף, צריך לשמחה בדברים אחרים, כגון בכלי בית ודומיהם. כמו כן יש לקנות לילדים ממתקים ומיני מגדים, לכבוד המועד, ולעשות דברים שמביאים אותם לידי שמחה. וכתבו הפוסקים שכחלק ממצוות שמחת בני ביתו בחג, יש לאדם להקפיד להיות עם משפחתו כדי שישמחו ביחד, ולא יסע למקומות אחרים, ואם הוא נצרך לצאת יבקש רשות מאשתו.