הלכה יומית

בהלכה הקודמת התבאר איסור אמירת פסוק מתורה שבכתב בעל-פה. אלא שבאופנים מסוימים כתבו הפוסקים להקל. יש שכתבו שהאיסור הוא להקריא לאחרים בעל פה אך לומר בעצמו מותר, אולם אדמוה"ז פוסק שיש להחמיר בכך אלא שמי שנוהג לקרוא לעצמו בעל-פה אין למחות בידו. האופנים בהם נהוג להקל, כאשר הפסוק שגור בפי הכל מותר לאומרו בעל-פה, כמו"כ יש לשנן את פסוקי התורה שיהיו חקוקים במוחו והאיסור הוא רק לומר בעל-פה. ידוע אף המנהג לשנן בעל-פה את שירת "האזינו" משום שכתוב עליה במפורש "שימה בפיהם". אדם שאינו רואה ר"ל רשאי לומר פסוק בעל-פה, ומי שצריך לצטט פסוק בעל-פה טוב שישנה קצת מנוסח הפסוק.

את חיוב שלוש סעודות השבת למדו חכמים מפרשת המן, בה נאמרה המילה "היום" שלוש פעמים בפסוק בהקשר לאכילת השבת. ומכך שהמן מכונה בשם "לחם" בפסוק לכן למדו שאין אדם יוצא ידי חובת סעודת השבת עד שיאכל לחם שבמרכים עליו המוציא וברכת-המזון שהוא עיקר הסעודה ומקיימים בו מצוות עונג שבת. וכותב אדמוה"ז שאפשר לצאת גם ב"מזונות", רק כשאוכל מהם כשיעור קביעות סעודה ויברך עליהם המוציא וברכת-המזון. אולם המהרי"ל העיד בשם -אחיו- אדמוה"ז שחזר בו בסוף ימיו, ואמר שיוצאים ידי חובה ב"מזונות" גם ללא שיעור קביעות סעודה, כי גם בברכה מעין-שלוש מזכירים את קדושת השבת. אלא שוודאי יש מצווה באכילת פת בשבת.

מסופר בגמרא: "רב לא שביק לבריה למשיקל ליה סילוא", כלומר, רב לא הניח לבנו להוציא לו קוץ שנתחב בבשרו, שמא יצא ממנו דם, ויעבור בנו בשגגה על איסור חובל באביו, מאיסורי התורה החמורים ביותר. ויש מן הראשונים שכתבו שאסור לבן לספר את אביו, כמו שאסרו חז”ל להוציא ממנו קוץ – מחשש שמא יעשה בו חבורה. ולכן למעשה יש להימנע מכך שבן יספר את אביו. ובמקרה שתיגרם עגמת נפש לאב מחמת כך שצריך להסתפר אצל אחר, ניתן לסמוך על הפוסקים שהתירו לבן לספר את אביו. בתנאי שיקפיד לעשות זאת בזהירות המרבית שלא יגרום חבלה לאביו.

אמרו חכמים: "מבטלין תלמוד תורה .. להכנסת כלה", ומצווה זו נמנית בין הדברים שאין להם שיעור. ולכן כתבו הפוסקים שאף אם יש די אנשים שמשתתפים בחתונה, עדיין יש חיוב על כל אחד ליטול חלק בשמחה. ויש שכתבו שרק על מי שנוכח במקום ורואה את הכלה נכנסת לחופה מוטל עליו החיוב לבטל מלימודו ולהשתתף בשמחה, אך מי שאינו נוכח במקום ועוסק בתורה אינו חייב. אולם יש שכתבו, שבכל מצב יש חיוב לבוא ולהשתתף בשמחה כפי שעולה מפשטות הגמרא והראשונים; אלא שבדורנו כתבו האחרונים ללמד זכות על מי שלא משתתף בריבוי החתונות, כשאינו קרוב ממש לחתן או הכלה וכמה טעמים נאמרו בדבר.

נאמר בגמרא שאיסור מוקצה חל אף על הדבר עליו הונח המוקצה מערב שבת בכוונה, שכן נעשה הוא "בסיס לדבר האסור". ומוקצה שנשכח, כגון אבן שנשכחה על חבית ובשבת רוצה להשתמש בחבית, מטה את החבית בכדי שתיפול האבן. דוגמה נפוצה לכך קיימת במקררים בבית: דברים שאינם ראויים לאכילה כשהם חיים או קפואים דינם כמוקצה כי אינם ראויים לאכילה. במקרה שהונחה גלידה ומעליה שקית קמח, ניתן להשתמש בגלידה בשבת, רק בתנאי שהניח את הקמח ללא כוונה מיוחדת שיהיה דווקא עליו, וימשוך את הגלידה והקמח ייפול, אבל כשסידר בכוונה את הקמח על הגלידה, אסור לו ליטול את הגלידה בשבת, שהיא כבסיס לדבר האסור.

כשם שאסור לדבר בין הברכה לעשיית המצווה כך אסור לדבר בין הברכה לאכילה, משום שהדיבור נחשב ל"הפסק", ואם טעה ודיבר, חייב לחזור ולברך. אלא שאמרו בגמרא שאם דיבר בצרכי הסעודה, כגון שאמר "הביאו מלח", אינו צריך לחזור ולברך, משום שאינו נחשב ל"הפסק". כמו"כ אסור ללכת ממקום למקום בין הברכה לאכילה, שגם ההליכה נחשבת ל"הפסק". אם ההליכה היא לצורך האכילה, כגון, שנאלץ לאכול במקום שאסור לברך בו, רשאי לעשות זאת בתנאי ששני המקומות הינם בבית אחד. ודנו הפוסקים עד מתי אין להפסיק בין הברכה לאכילה, יש שסברו עד שיאכל כזית, אולם ממשמעות אדמוה"ז עולה שאין להפסיק עד שיבלע, גם אם אכל פחות מכזית.

אחת המלאכות האסורות בשבת, היא מלאכת "נטילת נשמה", ולמדו רבותינו את איסור נטילת נשמה בשבת מהמשכן, שכן, במשכן הוצרכו להרוג אילים מאדמים, כדי להשתמש בעורותיהם לצורך המשכן. דנו הפוסקים לגבי צידתם והריגתם של בעלי חיים המזיקים. וכתבו שמותר להרוג בעלי חיים שנשיכתן מסכנת חיים בוודאות, כגון, נחש או עקרב ארסיים ודומיהן, אפילו כשאינם מתקרבים אליו להזיקו, שהרי בעצם היותם חופשיים יש לחשוש לסכנה, וכן מותר להרוג דבורה או צרעה בנוכחותם של בעלי אלרגיה לעקיצתן שמא יבואו לידי סכנת חיים. כאמור, דין זה הוא רק לגבי בעלי חיים העלולים להביא לסכנת חיים, ובהלכה הבאה יתבאר דינם של יתר בעלי החיים המזיקים.

בהלכה הקודמת התבאר דין איסור נטילת נשמת בעלי חיים בשבת, וההיתר במצב של סכנת חיים. לגבי בעלי חיים שלפעמים נשיכתן ממיתה ולפעמים אינה ממיתה, כתבו הפוסקים שכשהם רצים אחריו מותר להורגם. אך כשאינם רצים אחריו, אלא שחושש שבעתיד יגיעו אליו, עליו להרגם בשינוי ולא להורגם באופן הרגיל – הריגה שנראית בגלוי ובמתכוון, אבל מותר לדורסם לפי תומו, תוך כדי הליכתו. לגבי בעלי חיים שנשיכתם מזיקה אך לעולם אינה ממיתה, כותב אדמוה"ז שכשאינם רצים אחריו ראוי שלא להורגם אם יכול להישמר ולהזהיר את האחרים מפניהם, ושאר בעלי חיים שמפריעים ועוקצים ואין חשש סכנה בדבר כלל, אסור בשום אופן להורגם בשבת.

נאמר "והתקדשתם והייתם קדושים", ודרשו חכמים: "והתקדשתם" – אלו מים ראשונים, "והייתם קדושים" – אלו מים אחרונים. טעם הנטילה הוא מפני הסכנה שנגע בסעודה במלח סדומית המסמא את הידיים, ולכן יש מן הראשונים שכתבו שכיום אין נוהגים ליטול מים אחרונים, כי אין בינינו מלח סדומית, אולם פוסק אדמוה"ז כי גם כיום נכון להיזהר לקיים מנהג זה. וכתבו הפוסקים שאין ליטול מים אחרונים במים חמים – שהרי מים חמים רק מבליעים את הלכלוך ביד ולא מעבירים אותו. לגבי נטילת מים אחרונים במים פושרים דנו הפוסקים, ומכריע אדמוה"ז שכיוון שמים אחרונים הנם מדרבנן יש להקל ולהתיר בכך.

אמרו חכמים: "מים אחרונים .. מתחילין מן הקטן" בטעם הדבר כתבו הפוסקים, שכיוון שאסור להסיח את הדעת לאחר "מים אחרונים" בכדי להבטיח את ניקיונן לברכת המזון, לכן אין לדבר לאחריהן אף לא בדברי תורה, ואף מוזגים את כוס ברכת המזון לפני "מים אחרונים", בכדי לסמוך אותן לברכה ללא הפסק. לכן יש להתחיל במים אחרונים מן הקטן שלא ימתין הגדול לכולם בבטלה. ואח"כ ייטלו לפי סדר ישיבתם ללא 'כיבודים', ומשנותרו חמשה יש לתת לגדול (=המברך) ליטול וכן אם מתחלה היו רק חמשה, הגדול נוטל תחלה, שבשיעור המתנה של 4 אנשים אין בכך הפסק שהרי יכול לעיין בינתיים ב4 הברכות של ברכהמ"ז. אלא שכתבו האחרונים שכיום אין מקפידים על סדר זה והמברך נוטל תחלה.

נאמר בגמרא "טעם מקדש .. ומי שלא קידש בערב שבת מקדש והולך כל היום כולו עד מוצאי שבת". כלומר, אף מי ששכח ואכל קודם קידוש עליו לקדש ואפילו לאחר כמה שעות מכניסת השבת, וכל עוד ולא יצאה השבת עליו לעשות קידוש מיד שנזכר. ממשמעות דברי חז"ל שהתייחסו לדין זה בלשון דיעבד, למדו הפוסקים וכתבו שמלכתחילה אסור לטעום כלום ואפילו מים משהגיע זמן הקידוש, אף שבשאר מצוות התלויות בזמן התירו שתייה או טעימה לפניהן, בקידוש החמירו משום שעיקר מצות הקידוש הוא סמוך לכניסת השבת. אך כאמור בדיעבד יש לעשות קידוש עד צאת השבת מיד שנזכר ואסור לו לטעום דבר עד שיקדש.

כאמור בהלכה הקודמת בדיעבד זמן הקידוש הוא עד צאת השבת. ואם אירע שנזכר שלא קידש לאחר שבירך "המוציא" לפני שטעם פרוסת "המוציא", לא יקדש על היין אלא על הפת. משום שאם יקדש על היין, יביא את עצמו למצב שיצטרך לטעום מהפת לפני הקידוש כדי שלא תהא ברכת "המוציא" לבטלה, ואסור לאדם להביא את עצמו למצב שיצטרך לטעום קודם הקידוש. ואף אם יצטרך לבקש לחם משנה בין הברכה לאכילה – אין זה הפסק כי הוא לצורך האכילה. אך אם כבר אכל עליו לקדש מיד שנזכר ואסור לו לטעום דבר עד שיקדש.