הלכה יומית

בהלכה הקודמת התבאר כי אין להתייחד עם קטנה מגיל 3, ובן מגיל 9. כאשר מזמינים "בייבי סיטר" עשויים להיגרר לבעיות של ייחוד. וכמה פתרונות לכך: ראשית, ניתן להשתמש בילדים כשומרים, בתנאי שהילדים גדולים דיים להיוודע לאיסור ולדווחו לאחרים. לכן, ילד מגיל שש עד לגיל תשע מהווה כ"שומר" טוב, משום שהילד גדול מספיק לזהות מעשה איסור, אך קטן מספיק מלהשתתף בו. אלא שבשעות היום, די בילד אחד, ואילו בלילה יש צורך בשניים כשומרים. כאשר אין הילדים בגיל זה, יש למסור מפתח לשכנים ולבקש מהם שייכנסו מספר פעמים לבית בשעה לא קבועה, ויאמר זאת מראש לבייבי סיטר וכך תהיה רתיעה.

נאמר: "ראשית עריסתכם חלה, תרימו", חיובה של מצוות זו בארץ ישראל מן התורה ולדעת כמה פוסקים אף כיום חיובה מן התורה, ובחו"ל הוא מדברי סופרים. שיעור חיוב חלה הוא בעיסה שמשקלה כ-1,600 גרם. ובכמות קטנה מזו, אין מברכים על ההפרשה. מי שלש שני מיני בצק, שאין בכל אחד כשיעור ובשניהם יחד ישנו שיעור, אם הוא מקפיד שלא לערב את מיני הבצק, כמו במתוק ומלוח, או שהם משני מיני קמח, אינם מצטרפים. אך אם אינו מקפיד – ידבק את שתי העיסות, ויברך. ויצרפם קודם האפייה. ואם לא צירפם קודם, מניחם אחרי האפייה בסל אחד ומצרפם, או שפורס עליהם בד ומפריש בברכה.

אמרו חכמים: "אין הפועל רשאי לעשות מלאכתו בלילה ולהשכיר את עצמו ביום”. טעם דין זה שאף נפסק להלכה הוא משום שהעבודה ללא מנוחה עשויה להתיש את כוחו ולגרוע מעבודתו של בעל הבית. מטעם זה חייב הוא לשמור על גופו ונאסר לחיות בסגפנות, מפני שבכך תפוקתו תיפגם ונמצא כגוזל את בעל הבית המשלם על מלאכתו. אלא שכתבו הפוסקים שאיסור עשיית המלאכה בלילה לפועל, הוא דווקא בקביעות, אך לעיתים כאשר יש צורך בכך רשאי לעבוד אף מחוץ לעשות העבודה, שמן הסתם אין המעביד מקפיד בכך, ומובן שהדבר אף תלוי בסוג העבודה ובכוחו של הפועל, שכן מטרת איסור זה היא להבטיח שהפועל לא יגרע מעבודתו.

אמרו חכמים: "הכוסס את החטה מברך עליה בורא פרי האדמה". כלומר חיטה שלימה ברכתה "בורא פרי האדמה", ורק כאשר החטה עברה תהליך של טחינה כל שהי דינה כקמח וברכת התבשיל או המאפה תהיה "מזונות" או "המוציא". דין זה אמור אף לגבי חטיף "שלווה" העשוי מחיטה טפוחה. ולגבי ברכתה האחרונה הסתפקו הפוסקים האם לברך ברכה מין ג' שכן, כי היא מין דגן; או שמא יש לברך בורא נפשות, כיוון שחטה זו נאכלת שלא כדרכה וארץ ישראל לא השתבחה באכילה זו, בשל ספק זה מכריע אדמוה"ז שלא לאכול חיטה זו כשיעור ברכה אחרונה אלא בתוך הסעודה, ומי שאכלה חוץ לסעודה יברך "בורא נפשות".

אסרו חכמים לתת מאכל בשבת לבעל-חי ש"אין מזונותיו עליך". וביארו הראשונים שטעם האיסור משום טרחא שלא לצורך, וכך נפסק להלכה שמותר להאכיל בשבת רק בע"ח שמזונם תלוי בבעליהם. למעט כלב שניתן לתת לו מעט מאכל אפילו אם הוא של הפקר מפני שחס עליו ה'. בשבת שירה נהוג לאכול 'קאַשע' (דייסה, באה"ק מכונה "כוסמת"), יש התולים זאת במנהג המהר"ל לחלק לילדים 'קאַשע' שיחלקו לציפורים בשבת שירה ולספר להם שבקריעת ים-סוף, שרו הציפורים בשעה שמשה וישראל, אמרו שירה, והילדים העניקו לציפורים מפירות הים. למעשה לדעת אדמוה"ז הדבר כרוך בבעיה כאמור, אך הורה הרבי שיש לספר לילדים את סיפור המהר"ל לנטוע בהם מדת הרחמנות.

מובא בגמרא שרב יהודה ברך שהחיינו "אקרא חדתא", כלומר כשהיה רואה דלעת חדשה. וכן נפסק להלכה שהרואה פרי חדש שהבשיל וניכר בו שמתחדש משנה לשנה או אפילו פעמיים בשנה, ונהנה בראייתו מברך "שהחיינו". ודנו הפוסקים אודות מיקומה של ברכת "שהחיינו". יש שכתבו שיברך לאחר הברכה קודם האכילה ואין הדבר מהווה הפסק בין הברכה לאכילה, כפי שלמדים מברכת "שהחיינו" על המצוות המתחדשות מזמן לזמן. אלא שלמעשה פוסק אדמוה"ז שיברך "שהחיינו" תחלה ואח"כ ברכת הפרי. ובטעם הדבר ביארו הפוסקים שברכת  "שהחיינו" תלויה מעיקר הדין בראייה ולא באכילה. וכיון שמתחייב בה מיד עם ראיית הפרי, יש לברך אותה תחילה, קודם לברכת האכילה.

נאמר בגמרא: "הביאו לפניהם פתיתין ושלמין .. ר' יוחנן אמר שלמה מצוה מן המובחר" וכך אף נפסק להלכה כי יש לברך על השלם ואחרי הברכה יש לבצעו ולאכלו, ואין הדבר נחשב כ"הפסק" בין הברכה לאכילה כיוון שהחיתוך הינו צורך האכילה. אלא שלגבי פירות בהן ישנו חשש מפני נגיעות של חרקים, כותב אדמו"ר הזקן שיש לחוש "שמא התליע בתוכו או נרקב ונמצא בירך לבטלה" ומשום כך בפירות אלו כגון תמרים ודומיהן יש צורך לבצעם ולבדקם לפני תחלת הברכה. ומי שבכל זאת לא בדקם לפני הברכה, עליו לעשות זאת בין הברכה לאכילה.

אמרו חכמים: "חדשים לקטרת באו והפיסו", בבית המקדש היו נותנים לכהנים את הזכות להקטיר את הקטורת רק פעם אחת בחייהם, כדי לזכות כמה שיותר כהנים בסגולה זו. כיון שגם הסנדקאות נמשלה לקטורת כתבו הפוסקים “נוהגין שלא ליתן שני ילדים לבעל ברית אחד, כדאמרינן גבי קטורת חדשים לקטורת”. כלומר יש לחלק את הסגולה בין כמה שיותר אנשים. אלא שבמקרים שונים יש שכתבו ניתן להקל בכך, שכן כתב הרמ"א "יש לאדם לחזר ולהדר אחר מוהל ובעל ברית היותר טוב וצדיק". ומי שלא מצא סנדק העונה לדרישה זו אלא מי שכבר שימש כסנדק לאחד מבניו רשאי לקחתו כסנדק ואין כל חשש בכך, אולם את הרב מרא דאתרא ניתן לכבד לסנדקאות אפילו לכמה מבניו.

אמרו חכמים: "השרוי בתענית .. טועם .. עד שיעור רביעית", ופרשו הראשונים, שהדבר אמור כאשר פולט את מה שטעם. ודנו הפוסקים לגבי רחיצת הפה בימי התעניות. יש שהתירו זאת בכל התעניות חוץ מיום הכיפורים ותשעה באב, כמובן תוך הקפדה וזהירות שלא לשתות מן המים וכפי שמובא בפוסקים שיש להתכופף בעת רחיצת הפה, כך שהמים לא יזובו לגרון. בשולחן ערוך נכתב שאין הדבר כשר לרחוץ פיו בתענית ציבור, ויש שכתבו שבמקום צער ניתן להקל. אך כחסידים אמונים על האמור בספר 'היום יום', שבשונה מכל יום, בימי התעניות אין רוחצים את הפה לפני אמירת ברכות השחר.

בהלכה הקודמת התבאר שהאיסור לחזור מהבטחתו תלוי ב'סמיכות דעתו' כלומר, כוונתו של המקבל – לקבל את המתנה. ודנו הפוסקים אודות הבטחה לקטן, האם סמיכות דעתו של קטן שווה לזו של גדול. היו שסברו שההבטחה לקטן שווה לדין הבטחה כשאין המקבל בפניו: מאחר ואין לקטן דעת, ואינו סומך את דעתו על הבטחת הנותן, נחשב הדבר כאילו נעשית ההבטחה שלא בפני המקבל. אולם לדברי אדמוה"ז שהובאו בהלכה הקודמת עולה כי יש להחמיר גם ללא סמיכות דעת המקבל. ואכן פוסקים רבים כתבו שאף הבטחות לקטן יש לקיים ובפרט לקטן שכבר מבין. מעבר לכך צוו חז"ל שיש לקיים את ההבטחה לקטן, כדי שלא ללמדם לשקר.

אודות כתב האשורי – הכתב בו כותבים ספר תורה, נחלקו התנאים, ולכמה מהם "בכתב זה ניתנה תורה לישראל". בכך באו לשלול ולחלוק על הדעות הסוברות כי התורה נתנה בכתב עברי. וכך עולה מפשטות לשון התלמוד במה מקומות. הרמב"ם אף הוסיף שמחמת קדושת אותיות אלו נמנעו מלהשתמש בו לדברי חולין ולכן ניתן למצוא במטבעות ובכתבים עתיקים כתבים אחרים, ולא הכתב האשורי. הרמ"א אף כתב, שאין להשתמש בכתב אשורי לדברי חולין, וכך אף הורה הרבי להימנע משימוש בכתב זה אם אין בו צורך בחינוך והוראה. וכתבו הפוסקים שאם עבר והשתמש בכתב זה לדברי חולין כמו הדפסת הזמנות, אין בהן חיוב גניזה אך אין לזורקו בבזיון.

בהלכה הקודמת התבאר שאין להשתמש בכתב אשורי לדברי חולין, אולם יש לציין כי אף בספרי קודש הורה הרבי להימנע מכך. בעקבות כך נשאל הרבי אודות הנהגתו בשנת תש"ז כאשר ערך את ספר התולדות של כ"ק אדמו"ר מוהר"ש והדפיס בו צילום ממגילת אדמו"ר מהר"ש, וביאר זאת הרבי בין היתר משום שהיה בכך הוראה לרבים באופן כתיבתה. מכך שאף לדברי קודש אין להשתמש בכתב זה ללא סיבה. כאמור בהלכה הקודמת, בעבר היו אף נמנעים מהדפסת דברי תורה בכלל בכתב מרובע, אלא רק בכתב המכונה "כתב רש"י", אולם כחלק ממגמתו של הרבי להנגשת לימוד תורת החסידות, הורה הרבי להשתמש בכתב מרובע בהדפסת הספרים, בכדי להקל על הלומדים.