הלכה יומית

מובא בגמרא שרב יהודה ברך שהחיינו "אקרא חדתא", כלומר כשהיה רואה דלעת חדשה. וכן נפסק להלכה שהרואה פרי חדש שהבשיל וניכר בו שמתחדש משנה לשנה או אפילו פעמיים בשנה, ונהנה בראייתו מברך "שהחיינו". ודנו הפוסקים אודות מיקומה של ברכת "שהחיינו". יש שכתבו שיברך לאחר הברכה קודם האכילה ואין הדבר מהווה הפסק בין הברכה לאכילה, כפי שלמדים מברכת "שהחיינו" על המצוות המתחדשות מזמן לזמן. אלא שלמעשה פוסק אדמוה"ז שיברך "שהחיינו" תחלה ואח"כ ברכת הפרי. ובטעם הדבר ביארו הפוסקים שברכת  "שהחיינו" תלויה מעיקר הדין בראייה ולא באכילה. וכיון שמתחייב בה מיד עם ראיית הפרי, יש לברך אותה תחילה, קודם לברכת האכילה.

נאמר בגמרא: "הביאו לפניהם פתיתין ושלמין .. ר' יוחנן אמר שלמה מצוה מן המובחר" וכך אף נפסק להלכה כי יש לברך על השלם ואחרי הברכה יש לבצעו ולאכלו, ואין הדבר נחשב כ"הפסק" בין הברכה לאכילה כיוון שהחיתוך הינו צורך האכילה. אלא שלגבי פירות בהן ישנו חשש מפני נגיעות של חרקים, כותב אדמו"ר הזקן שיש לחוש "שמא התליע בתוכו או נרקב ונמצא בירך לבטלה" ומשום כך בפירות אלו כגון תמרים ודומיהן יש צורך לבצעם ולבדקם לפני תחלת הברכה. ומי שבכל זאת לא בדקם לפני הברכה, עליו לעשות זאת בין הברכה לאכילה.

אמרו חכמים: "חדשים לקטרת באו והפיסו", בבית המקדש היו נותנים לכהנים את הזכות להקטיר את הקטורת רק פעם אחת בחייהם, כדי לזכות כמה שיותר כהנים בסגולה זו. כיון שגם הסנדקאות נמשלה לקטורת כתבו הפוסקים “נוהגין שלא ליתן שני ילדים לבעל ברית אחד, כדאמרינן גבי קטורת חדשים לקטורת”. כלומר יש לחלק את הסגולה בין כמה שיותר אנשים. אלא שבמקרים שונים יש שכתבו ניתן להקל בכך, שכן כתב הרמ"א "יש לאדם לחזר ולהדר אחר מוהל ובעל ברית היותר טוב וצדיק". ומי שלא מצא סנדק העונה לדרישה זו אלא מי שכבר שימש כסנדק לאחד מבניו רשאי לקחתו כסנדק ואין כל חשש בכך, אולם את הרב מרא דאתרא ניתן לכבד לסנדקאות אפילו לכמה מבניו.

נאמר בגמרא: "עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר דבר מועט". כלומר, בין התקנות שתקנו חכמים לעשות זכר לחורבן בית המקדש, שבכל סעודה שעושה אדם, עליו לשייר דבר-מה שיהא היכר זכר לחורבן. ונפסק להלכה "העורך .. סעודה לאורחים, מחסר ממנו מעט ומניח מקום פנוי בלא קערה מן הקערות הראויות לתת שם". וכתבו הפוסקים שכיום אין נזהרים להקפיד על כך, משום שבזמניהם היה נהוג שמגישים את המנות לפי מספר הסועדים וכשמחסיר תבשיל או קערה שאמורים להיות בסעודה ניכר שהוא זכר לחורבן; אך כיום שכל אחד מביא כפי יכולתו והרגלו אין היכר בכך. ויש שהציעו להניח מקום פנוי ללא קערה ויכוון שהוא זכר לחורבן.

מסופר בגמרא שכשראו חכמים שהעם מזלזלים באיסור "מוקצה", עשו סייג וגזרו איסור מוקצה על כל הכלים, אף על אותם שמלאכתם להיתר, וכשראו שחזרו העם להיזהר ממוקצה, התירו כלי שמלאכתו להיתר, לצורך גופו, מקומו, ואף לצורך הכלי עצמו שלא יינזק. כלומר, לכל צורך שהוא, אך אסור לטלטלו בשבת ללא כל מטרה. וכתבו הפוסקים שכף האשפה המשמשת באופן המותר בשבת, נידונה ככלי שמלאכתו להיתר ולכן כאשר אוספים את הלכלוך אל הפח בעזרתה, אפילו שהלכלוך שבה הוא מאוס וממילא הוא "מוקצה", מותר לשוב ולהשתמש בה. כיוון שצריך להשתמש בכף לשימוש חוזר או מפני שהלכלוך הוא מטונף ומפאת כבוד האדם התירו חכמים להוציאו.

אמרו חכמים: “אין האורחין רשאין ליתן ממה שלפניהם לבנו ולבתו של בעל הבית אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית". וכן נפסק להלכה. ויש שלמדו שדין זה הוא לא רק ממידת דרך ארץ, אלא אף מצד איסור גזל. אולם במה שהגיש בעל הבית לאורח משמע מדעת אדמוה"ז שהאורח קיבל בעלות עליו. ולגבי אורח במלון, שהנהלת המלון מחויבת לזון את האורח, כתבו הפוסקים שזכות כזאת הניתנת תמורת תשלום, ודאי יכול להעבירו לאחר, כפי שניתן ללמוד מדברי הגמרא שבעל הבית שהתחייב לזון את הפועל, הפועל רשאי לתת ממזונו לבנו, וכיוון שהנהלת המלון התחייבה לספק לו ארוחה יכול האורח להעביר זכות לאחרים, כל עוד שלא הותנה מפורשות אחרת.

נאמר בגמרא "אסור לגנוב דעת הבריות", כלומר לגרום לחבר לפרש דבר שאינו נכון, העלול לגרום לקבלת טובת הנאה כלשהי. מספר דוגמאות לכך הובאו בגמרא, ומהן – הפותח חבית יין בפני אורח, ונראה כאילו פותח במיוחד לכבודו, בשעה שהאמת הייתה שהיה צריך לפתוח את החבית לצורך אחר, והרי זה כגונב את דעת חברו משום שהאורח יחשוב שהמארח פתח חבית במיוחד עבורו, ובכך יכיר האורח טובה למארחו לחנם. משום כך, מי שהזדמן למקום בו מתקיים אירוע של מיודעיו ולא הגיע לשם במיוחד, עליו להודיע זאת לבעל השמחה, שלא יטרח הוא בשמחתו לחנם. אלא אם כן הוא מבין מעצמו שלא טרח להגיע במיוחד.

מסופר בגמרא שרצו לתקן לקרוא בין פרשיות קריאת שמע גם את עשרת הדברות, אך בטלו זאת "מפני תרעומת המינים", וחששו שהדבר יתפרש שיש הבדלי דרגות בין עשה"ד ליתר חלקי התורה חלילה, ויגרום לחלישות האמונה בתורה. והסתפקו הפוסקים אודות המנהג – להיעמד בעת קריאת עשה"ד. יש שהתנגדו לכך מהטעם האמור בגמרא, ולעומתם היו שאמרו שאין לחשוש ל"תרעומת המינים" מפני שכיום אינם מצויים, ואף צידדו לקיים מנהג זה שעניינו כבוד התורה. וכעין פשרה יש שהציעו לא להיעמד ממש לעשה"ד אלא כמה פסוקים לפניהם. למנהגנו עומדים בעשה"ד כשהפנים אל הס"ת, ויש המספרים שהרבי נעמד מספר פסוקים לפני עשה"ד, אך לעיתים נעמד רק בפסוק "וידבר אלקים".

נאמר במשנה: "על הרעמים .. ועל הברקים .. שכוחו וגבורתו מלא עולם". וביארו בגמרא שיש לברך אף "עושה מעשה בראשית", וכותב אדמוה"ז, שהמנהג לברך על הברק "עושה מעשה בראשית" ועל הרעם "שכחו וגבורתו", משום שהרעם מראה יותר כח וגבורה. ויש לברך מיד בתוך כדי דבור אפילו באמצע התפלה חוץ מפסוק ראשון של קריאת-שמע וברוך שם ותפילת שמו"ע. ואם נמצא הוא במקום שאינו נקי, אם יכול לצאת מיד למקום נקי ולברך בתוך כדי דיבור, חייב לעשות כן –כמובן שאם התחייב בנטילת ידיים אף ייטול ידיו קודם. ואם לא יספיק לעשות זאת בתוך כדי דבור יברך בלא שם ה' כשייצא.

בהלכה הקודמת התבאר שהמנהג לברך על הברק "עושה מעשה בראשית" ועל הרעם "שכחו וגבורתו", בטעם החלוקה לשתי ברכות מבאר אדמוה"ז, שזהו משום שהרבה פעמים הברקים והרעמים באים זה אחר זה מיד, ובמקום לברך פעמיים את אותה הברכה, עדיף לשבח את ה' ברוב תשבחות ולכן מברכים 2 ברכות שונות. וכתבו הפוסקים שאם אמנם רואה ברק ושומע רעם ביחד מברך רק ברכה אחת – "עושה מעשה בראשית". וכל זמן שלא התפזרו העננים נפטר על כל הברקים בברכה שברך בפעם הראשונה וכן על הרעמים, ולכן לא יברך שוב, אבל אם התפזרו העננים בין ברק לברק ובין רעם לרעם צריך לחזור ולברך עליהם.

לגבי מלאכה שעושה רעש גדול, נחלקו בגמרא ובפוסקים האם מותר להתחיל בה בערב שבת שתגמר בשבת. יש שאסרו זאת "מפני שמשמעת קול", והדבר עשוי לפגוע בכבוד השבת. ודנו הפוסקים אודות הפעלת שעון מעורר בערב שבת על-מנת שיקיץ בשבת,  יש שהשוו זאת לכל כלי המחולל רעש שיש בו משום פגיעה בכבוד השבת. אולם הדעה הרווחת בפוסקים שהדבר מותר, שכן אין הקול נשמע מיד לאחר ההפעלה, אלא רק לאחר זמן; מה גם שהובא בשלחן ערוך שמותר להפעיל מערב שבת שעון המצלצל בקול רעש, הואיל והכל יודעים ששעון זה הוא מוכן מאתמול. אלא שיש שכתבו שראוי לכוון שיהיה צלצול פשוט ולא מנגינה ושירה.

אמרו חכמים: "מלוה .. שלא בעדים עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול .. וגורם קללה לעצמו". כלומר, יש חיוב להעמיד עדים בשעת ההלוואה, וכל המלווה ללא עדים הרי הוא עובר בלפני עיוור לא תתן מכשול, משום שהלוואה ללא תיעוד יכולה לגרום ללווה לכפור בחובו ולומר שלא קיבל הלוואה. ואף במקרה שהלווה הינו תלמיד חכם אין לסמוך על אמינותו, כי יתכן שישכח מחמת טרדת לימודו. ונפסק להלכה שלכתחילה ראוי לכתוב שטר בעת מתן המעות. אולם יש הסוברים כי הצ'ק בימינו הוא בדומה לשטר חוב, ולכן אם יש צ'ק ביטחון אין צורך בעדים. אך הטוב ביותר הוא כתיבת שטר והחתמת הלווה.