הלכה יומית

ברכת-"הגומל" נתקנה לניצולים מן הסכנה, אולם קטן אינו צריך לברך ברכת-"הגומל" אפילו כשהגיע לגיל חנוך. ובארו הפוסקים שטעם הדבר הוא משום שנוסח הברכה הוא "הגומל לחייבים טובות", וקטן אינו בר-חיוב. ולגבי נשים בברכת-"הגומל" יתבאר בהלכה הבאה.

המתפלל צריך לדקדק בתיבות התפילה, ולכן יש להמתין מעט בין מילה שהאות שבסופה היא אותה אות המתחילה במילה שלאחריה שאז עלולה להיבלע אות, וכן במילה שסופה האות -מ' ותחילת המילה שלאחריה היא האות א', בכדי שלא תבלע האל"ף. כמו כן צריך להיזהר שלא ידגיש את הרפה ולא ירפה את הדגש, ואם התפלל ולא דקדק באותיות התפילה יצא ידי חובתו ואינו צריך לחזור.

נחלקו הפוסקים האם למעשה נשים חייבות בברכת-"הגומל", אדה"ז הביא את דעת הסוברים שאשה חייבת, ומצריכים יולדת הקמה מחלייה לברך ברכת-"הגומל". אולם יש אומרים בשם הרבי שנשים אין מברכות הגומל כלל, ובטעם הדבר שפשט המנהג שאין נשים מברכות הגומל, ביארו הפוסקים משום שברכה זו נאמרת בעשרה ואין זו דרכה של אשה שהרי "כל כבודה בת מלך פנימה". ויש שנהגו שהיולדת שהחלימה בטרם תשוב לעיסוקיה תלך לבית-הכנסת ותשמע את בעלה או אחד מהציבור כשעולה לתורה ואומר "ברכו את ה' המבורך", וכן שתשמע "אמן יהא שמה רבא", וכשעונה תכוון גם להודות על הצלתה מן הסכנה.

המתקשה להתפלל בלשון הקודש, בעת שמתפלל בציבור יכול להתפלל אף בשפה אחרת, אבל המתפלל ביחידות עליו להתפלל בלשון הקודש מפני שהמלאכים מליצי היושר אינם מכירים שאר שפות, אבל תפלת הציבור אינה צריכה למלאך שנאמר "הן א-ל כביר ולא ימאס". ומי שכלל אינו מבין לשון הקודש עדיף שיתפלל תמיד בלשון שמבין ויכוון בתפילתו, מאשר להתפלל בלשון הקודש ללא כוונת הלב.

לכתחילה יש לברך "הגומל" בתוך שלושה ימים להצלתו, ולמשל מי ששב מחו"ל לכתחילה עליו לברך תוך שלשה ימים לבואו, ואם הגיע ביום שני לאחר קריאת-התורה יברך בפני מניין ולא ימתין ליום חמישי. אולם אם לא בירך בסמוך להצלתו, חייב לברך אפילו אם עבר זמן רב מאז, כל עוד שמח בהצלה ולא שכחה. את ברכת-"הגומל" מברכים רק לאחר שיצא מן הסכנה לגמרי. ולמשל, הנוסע ממדינה למדינה וחונה חניית-ביניים, אף אם שוהה שם משך זמן אינו מברך הגומל עד שיגיע לייעדו הסופי, כל עוד והחנייה אינה מטרת נסיעתו, אולם אם מתכוון הוא לנסוע לכמה מדינות כגון בנסיעה לקברי צדיקים הכוללת מספר טיסות מציון אחד למשנהו, חייב לברך בכל עצירה.

מן האמור "וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו" למדו שברכת-"הגומל" צריכה להיות "בקהל עם" – בעשרה, "ובמושב זקנים" – שלפחות שניים מהם יהיו תלמידי-חכמים, ופרט זה אינו מעכב. אך אם ברך בפחות מעשרה נחלקו הפוסקים האם יצא, ולכן טוב שישוב ויברך בעשרה בלא שם ומלכות. ונהוג לברכה בעמידה לאחר עלייה-לתורה או לאחר הקדיש של קריאת-התורה, וטוב להשתדל לעלות לתורה במעמד זה. וכתבו הפוסקים שהמברך הגומל ייתן צדקה לצורכי ציבור. וכן שיאמר ביום שניצול את פרשת קרבן-תודה (ויקרא ז, יא-טו) ופרשת נסכים (במדבר טו, א-טז).

דנו הפוסקים האם ניתן לשבת בעת ה"ההקפות" בשמחת-תורה, יש מן הפוסקים שכתב לחלק, שבעת ההקפות ממש (סביב הבמה) יש חיוב לעמוד, כדין כל הרואה הולכת ספר-התורה (ובוודאי בשעת הוצאת והכנסת הס"ת); אולם בעת הכיבודים, המכירות ובריקודים וכדומה ניתן לשבת. ויש שכתבו שבשעת הדחק ניתן להקל לשבת גם בעת ההקפות, כיוון שספר-התורה נמצא בתוך מעגל אנשים העומדים זה ליד זה, במרחק הפחות משלשה טפחים אחד מהשני נחשבים הם כ"מחיצה". וטעמים נוספים נאמרו ללמד זכות על היושבים ויש המדקדקים כשרוצים לנוח ולהתיישב יוצאים מעט מחוץ לבית הכנסת (אא"כ אוחזים הס"ת בחיקם).

מנהג ישראל לשמוח בשמחת-תורה, יותר משמחת בית השואבה, ויותר משמחת יום טוב. וכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ הוסיף וגילה בשם אביו כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב, שצריכים לייקר במאוד את השעות של שמיני-עצרת ושמחת-תורה. שכן, בכל רגע ניתן לשאוב אוצרות בדליים ובחביות, בגשמיות וברוחניות, וכל זה הוא על ידי הריקודים. אָבֵל ר"ל, בשנת האבילות על אביו או אמו, אינו נוטל ספר-תורה בזמן ההקפות, אלא אם כן הולך אתו עוד מישהו.

זמן נטילת לולב בימי חג הסוכות, הוא לכתחילה מנץ החמה, ואם צריך להשכים לצאת לדרך, נוטלו משעלה עמוד השחר. נוהגים שלא לאכול ולא לשתות כלל לפני נטילת הלולב. מצות נטילת לולב בסוכה היא מצוה מן המובחר. ולפיכך, בבוקר קודם שיתפלל – יברך על הלולב בעודו בסוכה. אחרי הנטילה והנענועים בסוכה ראוי לאכול מזונות יותר מכביצה (= כביצה הוא שיעור 54 גרם, ויאכל מעט יותר מכך), בכדי לברך "לישב בסוכה". למנהגנו נשים מברכות על נטילת לולב.

בשעת הברכה צריך שהאתרוג יהיה מונח לפניו, באופן שהוא מוכן לנטילה מיד אחרי הברכה. אמנם, יש להיזהר שלא לאחוז באתרוג כאשר הלולב בידו השניה (שבזה כבר מקיים המצוה). אלא יניח את הלולב על השולחן, ואז יוציא את האתרוג להכינו לברכה, או שיטול את האתרוג שלא לשם מצוה עד שיברך. בעת נטילת הלולב יעמוד כשפניו למזרח, ונוטל הלולב ביד ימין, כששדרת הלולב מול פניו ומברך "על נטילת לולב". אחרי סיום ברכת 'על נטילת לולב' – נוטל האתרוג ביד שמאל. ובפעם הראשונה שנוטל לולב בשנה זו מברך "שהחיינו", ויחבר האתרוג ללולב ויתחיל בנענועים.

כאשר מצמיד את הלולב והאתרוג – יאחז את האתרוג באלכסון קצת, כך שתחתית הלולב יגע בשליש העליון של האתרוג. איטר יד (- שמאלי) אוחז את הלולב ביד שמאל ואת האתרוג ביד ימין. יש ליטול את ארבעת המינים 'דרך גדילתן'. כלומר, שהחלק המחובר לאילן יהיה למטה. יש לשים לב לכך בעיקר בנטילת האתרוג – שיש לאחזו כשהעוקץ כלפי מטה.

בעת הנענועים עומדים כשהפנים לצד מזרח (גם אם בד"כ מתפלל לכיוון דרום). בכל פעם שמנענע, מתחילים לנענע כאשר ארבעת המינים צמודים לחזה – במקום שמכים באמירת 'אשמנו', (קצת מעל הלב). לאחר מכן מנענעים, ומחזירים לחזה בסיום כל נענוע כשלכל צד מוליכים ומביאים שלוש פעמים, ומנהג הרבי לנענע קלות הלולב לאחר כל הולכה ורק לאחר מכן מחזיר אותו. במשך כל הנענועים האתרוג יהיה מכוסה ובנענוע האחרון, מגלים קצת את האתרוג. בעת הנענועים יש להיזהר שלא יגע ראש הלולב בכותל.