הלכה יומית

זמן נטילת לולב בימי חג הסוכות, הוא לכתחילה מנץ החמה, ואם צריך להשכים לצאת לדרך, נוטלו משעלה עמוד השחר. נוהגים שלא לאכול ולא לשתות כלל לפני נטילת הלולב. מצות נטילת לולב בסוכה היא מצוה מן המובחר. ולפיכך, בבוקר קודם שיתפלל – יברך על הלולב בעודו בסוכה. אחרי הנטילה והנענועים בסוכה ראוי לאכול מזונות יותר מכביצה (= כביצה הוא שיעור 54 גרם, ויאכל מעט יותר מכך), בכדי לברך "לישב בסוכה". למנהגנו נשים מברכות על נטילת לולב.

בשעת הברכה צריך שהאתרוג יהיה מונח לפניו, באופן שהוא מוכן לנטילה מיד אחרי הברכה. אמנם, יש להיזהר שלא לאחוז באתרוג כאשר הלולב בידו השניה (שבזה כבר מקיים המצוה). אלא יניח את הלולב על השולחן, ואז יוציא את האתרוג להכינו לברכה, או שיטול את האתרוג שלא לשם מצוה עד שיברך. בעת נטילת הלולב יעמוד כשפניו למזרח, ונוטל הלולב ביד ימין, כששדרת הלולב מול פניו ומברך "על נטילת לולב". אחרי סיום ברכת 'על נטילת לולב' – נוטל האתרוג ביד שמאל. ובפעם הראשונה שנוטל לולב בשנה זו מברך "שהחיינו", ויחבר האתרוג ללולב ויתחיל בנענועים.

כאשר מצמיד את הלולב והאתרוג – יאחז את האתרוג באלכסון קצת, כך שתחתית הלולב יגע בשליש העליון של האתרוג. איטר יד (- שמאלי) אוחז את הלולב ביד שמאל ואת האתרוג ביד ימין. יש ליטול את ארבעת המינים 'דרך גדילתן'. כלומר, שהחלק המחובר לאילן יהיה למטה. יש לשים לב לכך בעיקר בנטילת האתרוג – שיש לאחזו כשהעוקץ כלפי מטה.

בעת הנענועים עומדים כשהפנים לצד מזרח (גם אם בד"כ מתפלל לכיוון דרום). בכל פעם שמנענע, מתחילים לנענע כאשר ארבעת המינים צמודים לחזה – במקום שמכים באמירת 'אשמנו', (קצת מעל הלב). לאחר מכן מנענעים, ומחזירים לחזה בסיום כל נענוע כשלכל צד מוליכים ומביאים שלוש פעמים, ומנהג הרבי לנענע קלות הלולב לאחר כל הולכה ורק לאחר מכן מחזיר אותו. במשך כל הנענועים האתרוג יהיה מכוסה ובנענוע האחרון, מגלים קצת את האתרוג. בעת הנענועים יש להיזהר שלא יגע ראש הלולב בכותל.

עור הרצועות צריך להיות מבהמה או חיה הטהורים, וצריך שיהיה מעובד לשמו. הלכה למשה מסיני שיהיו הרצועות שחורות מבחוץ. שיעור אורך הרצועות בתפילין של ראש – המנהג הוא שתגענה עד הרגלים (ויותר מכך). וידקדק לקנות תפילין מסופר מומחה וירא שמים, וכן רצועות יקנה מאיש נאמן שהוא בטוח שנעבדו לשמה מעורות טהורים. וכל ירא שמים יתן אל לבו, אם על מלבושיו וכליו הוא מהדר שיהיו כתיקונן, מכל שכן בחפצי ה' יתברך שלא יצמצם ויחוס על הכסף אלא יהדר לקנות אותן שהם בודאי כשרים.

יש להשגיח על התפילין שיהיו שחורים הן הבתים והן הרצועות, וכאשר מבחין שהצבע של הרצועות דהה או התקלף יש לצובען בצבע המיוחד לתפילין שיהיו שחורים. צביעת רצועות התפילין חייבת להיעשות לשמן, ולכן חייבת להיעשות ע"י ישראל ולא ע"י נכרי. וטוב שיאמר בפיו בתחילת הצביעה, שמשחיר רצועות אלו לשם קדושת תפילין.

קשר של תפילין הלכה למשה מסיני, שלאחר שהכניס הרצועה לתוך המעברתא יעשה קשר כמין דלי"ת בשל ראש וכמין יו"ד בשל יד, להשלים אותיות שד"י עם השי"ן שבבית של ראש. וטוב להיזהר להשלים את השם כסדרו, דהיינו שמתחילה יעשה את השי"ן ואחר כך את הקשר של ראש, וקשר של יד אחר כך – כסדר אותיות השם. כמו כן לאחר שבודק התפילין יש לפתוח את הקשר ולעשות אותו מחדש כשהרצועה מושחלת בתוך המעברתא, ולא להשחיל את הרצועה עם הקשר הקיים כבר (מצד החשש של "'תעשה' ולא מן העשוי").

מיד אחרי הברכה יהדק את הרצועה של תפילין של יד בתוך הקשר ובכך יהדק את התפילין אל ידו, לאחר מכן כורכים שני פעמים סביב התיתורא, כך שיחד עם הרצועה המהדקת את התפלה אל היד – יהיה כמין שי"ן. אחר כך כורכים שבע כריכות על הזרוע בסדר זה: חצי הכריכה העליונה ומותירים מעט רווח, אח"כ כורכים שתי כריכות שלמות קרובות זל"ז, ושוב מניחים מקום פנוי מעט, ועושים עוד ארבע כריכות שלמות, וחצי כריכה באלכסון (כלפי כף היד), וכורכים פעם אחת על כף היד (כצורת אות ד' הפוכה). בשלב זה מפסיקים מהנחת התש"י, ומניחים תפילין של ראש. את הרצועות של תפילין של ראש ישלשל שיהיו תלויים מלפניו – הרצועה הימנית בימין והרצועה השמאלית בשמאל.

מן הפסוק: "יודו לה' חסדו". למדו חכמים ש"ארבעה צריכים להודות", והם: הולכי מדברות, מי שהיה חולה ונתרפא, מי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא, יורדי הים, וכיום אף הטסים מעל הים, כל אלו מברכים ברכת-"הגומל". אלא שהצביעו הפוסקים על מקרים רבים בהם חיובה של הברכה מוטל בספק, כגון העובר את המדבר ברכבו, או היוצא לשייט בסמיכות לחוף, וכתבו שאינו מברך "הגומל" לאחריהן. ולגבי טיפול רפואי כגון ניתוח פנימי, או טיפול המלווה בהרדמה כללית גם אם הוא קל יחסית, וכן המוטל במיטת חוליו לפחות שלשה ימים, כתבו הפוסקים שיברך "הגומל".

אחרי הנחת תפילין של ראש, יכרוך שלוש כריכות על האצבע האמצעית – הנקראת "אמה" – בסדר זה: תחילה כורכים כריכה אחת על הפרק התחתון של האצבע הסמוך לכף היד, ואחר כך כריכה אחת על הפרק השני, ואחר כך עוד כריכה אחת על הפרק התחתון. כל מה שנשאר מהרצועה לאחר הכריכות שעל האצבע – כורכים על פס היד, ובסוף הכריכות יתחוב את שארית הרצועה באופן שלא יתרופפו הכריכות.

על אף שחכמים הזכירו רק ארבע סכנות עליהם צריכים להודות כשנחלצים מהם, כתבו פוסקים רבים שאף ביתר הסכנות כגון שתקפוהו שודדים בעיר, או שנפל עליו כותל צריך להודות לה' בברכת-"הגומל". ואמרו חכמים ששניים שהתעתדו לצאת להפלגה בספינה, ואחד מהם הפסיד את הספינה וחרה לו, ולימים נודע לו שטבעה ספינתו של חברו בים, עליו להודות לה'". ומכאן דייקו הפוסקים שאפילו על מניעת סכנה מודים לה', אלא שאין הכוונה לברכת "הגומל", כיון שברכה זו תיקנו חז"ל רק למי שכבר היה בצרה ודאית וניצל ממנה, אך מי שלא הסתכן בפועל אינו מברך "הגומל", אלא כולל את הודאתו בברכת "מודים" כשאומר "על ניסך שבכל יום עמנו".

יש להקפיד שיהיה הצד השחור שברצועות לצד חוץ [וגם המניח תפילין שרצועותיהן שחורות משני הצדדים, יקפיד שהצד החיצוני של העור יהיה כלפי חוץ. וניתן לזהות זאת בקל, שהצד החיצוני חָלָק יותר מהפנימי], ולא יתהפכו הרצועות. ואם נהפכו בשוגג, מדת חסידות להתענות. ואין להקפיד שלא יתהפכו אלא מה שמקיף את הראש פעם אחת, אבל מה שמשתלשל ותלוי לפניו מהרצועה אין צריך להקפיד כלל שלא יתהפך, לפי שאין זה מעיקר המצוה, ובתפילין של יד יש להקפיד רק על הכריכה הראשונה שסביב הקיבורת. ויש להקפיד שלא יגררו רצועות התפילין על גבי הקרקע.