הלכה יומית

נאמר בגמרא: "הכוסס את האורז מברך עליו 'בורא פרי האדמה', טחנו אפאו ובישלו .. 'מזונות", וביארו הראשונים שלמרות שאינו ממיני דגן ברכתו "מזונות" משום שהוא מזין ומשביע. ולעומתם יש שכתבו לברך "בורא פרי האדמה". ולכל הדעות הברכה האחרונה של האורז היא "בורא נפשות". אלא שיש שהסתפקו האם האורז שלנו הוא האמור בתלמוד, או שמא הוא הדוחן. ומפני הספק הכריע אדמו"ר הזקן שירא שמיים לא יאכל אורז אלא בתוך הסעודה. ומי שרוצה לאכלו חוץ לסעודה, יברך עליו "שהכול". אולם יש שכתבו בשם הגרז"ש דווארקין ע"ה, שכשחסידים היו אוכלים אורז חוץ לסעודה, ברכו 'מזונות', 'אדמה' ו'שהכול' על מאכלים אחרים ואח"כ אכלו את האורז.

נאמר: "ולמדתם אתם את בניכם" ולמדו חכמים שהאב מצוּוה ללמד את בנו תורה, והוסיפו חכמים והרחיבו את חובת האב במצוות החינוך למצוות. ונחלקו הפוסקים ברמת חיובה של האם בחינוך בניה. יש שכתבו שחובת החינוך מוטלת על האב ועל האם בשווה. ופוסק אדמוה"ז שמצוות החינוך היא רק על האב ולא על האם – שעיקר החובה מוטלת על האב, למחות בהם לבל יכשלו, ולדרוש מהם לקיים את המצוות; אך על-אף שהאם אינה מחויבת, מקיימת היא מצווה בחינוך ילדיה. ובפרט כשהילדים תחת פקוח האם כשהאב לא נוכח. ובדורנו עורר הרבי שאדרבה, כיוון שהבעל נמצא מחוץ לבית שעות רבות לצרכי פרנסה, הנהגת הבית וחינוך הילדים הם בעיקר באחריות האישה.

חכמים אסרו שתיית "משקין מזוגין שעבר עליהן הלילה .. בכלי מתכות" משום סכנה. והוסיף אדמו"ר הזקן וכתב בסוגריים שבשו"ע: "ואין צריך לומר מים עצמן". כלומר שאיסור זה, חל אף על מים רגילים ששהו לילה בכלי מתכת. ואכן בידי רבותינו נשיאנו השתמר מנהג זה ואף אנשי מעשה נהגו להחמיר בכך. אולם למעשה, מיישב הרבי את המנהג הרווח שלא להקפיד על כך, מכמה טעמים. ראשית הוספת אדמוה"ז באה בסוגריים כלומר ישנו ספק בדין זה. שנית, המיחמים מחוברים לחשמל וכלי מחובר לכמה עניינים בטל מתורת "כלי", ולכן אינם ככלי מתכות, והעיקר שכבר "דשו רבים" בכך, כלומר שפשט המנהג להקל ורואים שלא נגרם נזק מכך, ושומר פתאים ה'. יתר על כן הרבי עצמו בשבת היה שותה חמין ממים 'שלנו'.

מנהג נשות ישראל שלא ללכת לבית החיים בימי עיבורן. וכמה טעמים נאמרו בדבר, אם היא אשת כהן בכדי לשמור על העובר מטמאת מת. ואף אם היא אשת ישראל נזהרות, שבזמן הבית היו  יולדות  בטהרה, כדי לזכות שילדיהם יהיו ראויים למלאות מים מן השילוח עבור הכהן השורף את הפרה אדומה. וגם עתה מאמינות שבמהרה יבנה הבית ושומרות עצמן מטומאה. וכן משום רוחות רעות שבבתי הקברות שלא ישפיעו על העובר. לכן נמנעו הנשים ללכת ללוויות ולבתי החיים בימי עיבורן. למעשה, הורה הגרז"ש דווארקין שביאר-צייט, או בהלוויה ל"ע שצריכה האשה להשתתף, כדאי שלא תתקרב לקבר בתוך ד' אמות (2 מטר). ובקברי צדיקים יש שכתבו להקל.

מסופר בגמרא שאליהו הנביא הורה לרב יהודה שלפני שיצא לדרך יבקש רשות מה'. רב חסדא ביאר זאת ואמר ש"כל היוצא לדרך צריך להתפלל תפלת הדרך", כבקשת רחמים שיעבור את הדרך וסכנותיה בשלום. ה'דרך' המחייבת ברכה זו היא לפחות 'פרסה' – כ-4 ק"מ, או בדרך מסוכנת הפחותה מכך. ניתן לומר את הברכה לאחר שיוצאים כ-36 מטרים מחוץ לעירוב של העיר. מסופר שכששאלו את הגאון הרב יוסף רוז'ין (הרוגוצ'ובֶר) אודות תפלת הדרך בטיסה. הגאון הוכיח מהגמרא בחולין שאין דרכו של אדם בשמיים, ופסק שאין לומר תפלת הדרך. אלא שלמעשה כיוון שהטיסה היא "כמקום סכנה", לכן נוהגים לאומרה. אלא שרצוי לעשות זאת בדרך לשדה התעופה או כשהמטוס עדיין על הקרקע.

נאמר בגמרא: "צנון שחתכו בסכין שחתך בו בשר, אסור לאכלו בכותח" (מאכל חלבי). כלומר, מאכל פרווה חריף שנחתך בסכין בשרי, גם כשהסכין הייתה נקייה ולא השתמשו בה ב24 השעות האחרונות. טעם הדבר הוא, משום שהחריפות שואבת את טעם הבשר הבלוע בסכין, ולכן אסרו חכמים לאכול את מאכל זה יחד עם חלב ומוצריו. על אף שמאכל זה אין לאוכלו עם חלב, אין צורך להמתין שש שעות לאחר אכילת מאכל זה כדי לאכול מאכלי חלב. ויש שהחמירו וכתבו שהאוכל בשר לא יאכל דבר חריף שנחתך בסכין חלבי עד לאחר שש שעות מאכילת הבשר. והמחמיר תבוא עליו הברכה, אף שמעיקר הדין אין צורך בהמתנה כלל.

אמרו חכמים: "סח בין תפילה לתפילה חוזר ומברך", כלומר המספיק בין תפילין של יד לשל ראש עליו לברך ברכה נוספת. והסתפקו הפוסקים, האם מותר להפסיק בדיבור בין תפילין של יד לשל ראש לצורך דבר שבקדושה, כמו לעניית קדיש ולברך אח"כ על של ראש, או שמא מוטב שלא לענות בכדי שלא להרבות ברכות שלא לצורך. בשו"ע כתב אדמוה"ז שאין להפסיק לדבר שבקדושה. אולם בסידורו מסתמך אדמוה"ז על הדעה הסוברת שתמיד מברכים שתי ברכות על התפילין, והכריע שיש להפסיק ביניהם לדבר שבקדושה ואחר כך לברך על תפילין של ראש, וכך נוהגים למעשה. אלא שמלכתחילה יש לוודא לפני הנחת התפילין שלא אומרים דבר שבקדושה שבגינו יצטרך להפסיק.

נאמר "ויקח אהרן את אלישבע .. אחות נחשון", ומכאן למדו חכמים שהנושא אשה צריך לבדוק את אחיה. חז"ל כבר למדו שישנם תופעות תורשתיות שעלולות לעבור מאב לבנו ומשום כך הזהירו שיש לבחון את המשפחה בטרם משתדכים עמה. עם התפתחות המדע נחשפו מגוון רחב של אפשרויות מידע באמצעות בדיקת דם פשוטה. בין הפוסקים התעוררה השאלה האם מותר לערוך בדיקות גנטיות אלו, או שמא מוטב להימנע מכך ולבטוח בה', כאמור "תמים תהיה עם ה' אלוקיך". למעשה, כתבו הפוסקים שראוי לעשות את בדיקות אלו הנחוצות שהוכחו כמצילות. ובשם הרבי מובא, שהסכים לבדיקות אלו. אך מעבר לכך לא מומלץ לעשות בדיקות למחלות גנטיות שסיכויים רחוק, בכדי למנוע מתח מיותר.

נאמר: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" ודרשו חכמים, "לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים". מכאן האיסור ללכת להתדיין בפני ערכאות של גויים, ובכללן בתי המשפט האזרחיים שאינם דנים על פי דיני התורה. לדעת הרבה פוסקים איסור זה הינו מן התורה. ומשום מכך על כל טענה ותביעה ממונית שבין אדם לחברו יש לבוא לדון עליה בדין תורה בפני בית הדין. במידה וידוע בבירור שהנתבע לא יתייצב בפני בית הדין, יש שכתבו שהתובע יפנה תחלה לבית דין לפני ההליכה לבית המשפט וייטול מהם את הרשות לכך. אולם יש פוסקים שהקילו בכך, אלא שראוי לכל הפחות להתייעץ על כך תחילה עם דיין מומחה.

על המן שירד לישראל במדבר מספרת התורה: "ביום השישי לקטו לחם משנה". מפסוק זה למדו חז"ל שבשבת יש לבצוע שתי ככרות. בגמרא מובא שיש שנהגו לברך על שתי הכיכרות אך לבצוע רק אחת משום שנאמר "לקטו לחם משנה" רק על הלקיטה – האחיזה. ויש שנהגו לבצוע מן הכיכרות פרוסות גדולות שיספיקו לכל הסעודה, משום שבכך מראה את חביבותו לאכילת סעודת השבת. למעשה, אין צורך לבצוע משניהם, אלא לבצוע פרוסה גדולה שתספיק לכל הסעודה, ויש שכתבו שראוי לבצוע את שתי הכיכרות או על כל פנים להשאיר את שתיהן על השולחן. לפני הברכה נהוג לרשום עם הסכין על החלה, תוך הקפדה שלא לחתוך כדי שהחלות יהיו שלימות בברכה.

אודות העדפת בציעת הכיכרות ישנם חילוקי דעות. שכן, הכלל ההלכתי אומר ש"אין מעבירין על המצוות", כלומר שעל האדם להעדיף לקיים את המצווה שבאה לפניו תחילה, משום כך ישנה עדיפות לבצוע על החלה העליונה. וכך נוהגים למעשה בסעודות יו"ט וכן בסעודת שבת בבוקר. אולם לגבי סעודת ליל שבת, נהוג על פי הקבלה לבצוע מן החלה התחתונה, ובכדי שלא 'להעביר על המצווה', כתבו הפוסקים שהבוצע יקרב אליו יותר את החלה התחתונה. למעשה אנו נוהגים בכל סעודות שבת ויו"ט להניח את החלות צמודות זו לזו בצדם החלק, ותמיד לבצוע מן החלה הימנית, אלא שביום שבת החלה הימנית תהיה קצת מעל החלה השנייה.

מובא בגמרא שישנם כמה דברים האסורים משום סכנה ומהם: "האוכל שום קלוף ובצל קלוף וביצה קלופה .. שעבר עליהם הלילה". ומבואר בגמרא שהסכנה קיימת גם כאשר הם סגורים בתוך בגד או כלי, משום רוח רעה ששורה עליהם. ונחלקו הפוסקים האם גם היום יש לחוש לכך. יש הסוברים שאין לחוש לרוח הרעה הזו, כי כבר בטלה מהעולם. אולם לעומתם יש שהחמירו בכך. למעשה הכריע אדמו"ר הזקן וכתב שגם היום יש לחוש ולהיזהר בכך. כמובא בגמרא הדרך הנכונה לאחסנם כשהם קלופים – להשאיר את "עיקרם" והוא השער שבראש השום והבצל או מעט מקליפתם.