הלכה יומית

קשר של תפילין הלכה למשה מסיני, שלאחר שהכניס הרצועה לתוך המעברתא יעשה קשר כמין דלי"ת בשל ראש וכמין יו"ד בשל יד, להשלים אותיות שד"י עם השי"ן שבבית של ראש. וטוב להיזהר להשלים את השם כסדרו, דהיינו שמתחילה יעשה את השי"ן ואחר כך את הקשר של ראש, וקשר של יד אחר כך – כסדר אותיות השם. כמו כן לאחר שבודק התפילין יש לפתוח את הקשר ולעשות אותו מחדש כשהרצועה מושחלת בתוך המעברתא, ולא להשחיל את הרצועה עם הקשר הקיים כבר (מצד החשש של "'תעשה' ולא מן העשוי").

מיד אחרי הברכה יהדק את הרצועה של תפילין של יד בתוך הקשר ובכך יהדק את התפילין אל ידו, לאחר מכן כורכים שני פעמים סביב התיתורא, כך שיחד עם הרצועה המהדקת את התפלה אל היד – יהיה כמין שי"ן. אחר כך כורכים שבע כריכות על הזרוע בסדר זה: חצי הכריכה העליונה ומותירים מעט רווח, אח"כ כורכים שתי כריכות שלמות קרובות זל"ז, ושוב מניחים מקום פנוי מעט, ועושים עוד ארבע כריכות שלמות, וחצי כריכה באלכסון (כלפי כף היד), וכורכים פעם אחת על כף היד (כצורת אות ד' הפוכה). בשלב זה מפסיקים מהנחת התש"י, ומניחים תפילין של ראש. את הרצועות של תפילין של ראש ישלשל שיהיו תלויים מלפניו – הרצועה הימנית בימין והרצועה השמאלית בשמאל.

מן הפסוק: "יודו לה' חסדו". למדו חכמים ש"ארבעה צריכים להודות", והם: הולכי מדברות, מי שהיה חולה ונתרפא, מי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא, יורדי הים, וכיום אף הטסים מעל הים, כל אלו מברכים ברכת-"הגומל". אלא שהצביעו הפוסקים על מקרים רבים בהם חיובה של הברכה מוטל בספק, כגון העובר את המדבר ברכבו, או היוצא לשייט בסמיכות לחוף, וכתבו שאינו מברך "הגומל" לאחריהן. ולגבי טיפול רפואי כגון ניתוח פנימי, או טיפול המלווה בהרדמה כללית גם אם הוא קל יחסית, וכן המוטל במיטת חוליו לפחות שלשה ימים, כתבו הפוסקים שיברך "הגומל".

אחרי הנחת תפילין של ראש, יכרוך שלוש כריכות על האצבע האמצעית – הנקראת "אמה" – בסדר זה: תחילה כורכים כריכה אחת על הפרק התחתון של האצבע הסמוך לכף היד, ואחר כך כריכה אחת על הפרק השני, ואחר כך עוד כריכה אחת על הפרק התחתון. כל מה שנשאר מהרצועה לאחר הכריכות שעל האצבע – כורכים על פס היד, ובסוף הכריכות יתחוב את שארית הרצועה באופן שלא יתרופפו הכריכות.

על אף שחכמים הזכירו רק ארבע סכנות עליהם צריכים להודות כשנחלצים מהם, כתבו פוסקים רבים שאף ביתר הסכנות כגון שתקפוהו שודדים בעיר, או שנפל עליו כותל צריך להודות לה' בברכת-"הגומל". ואמרו חכמים ששניים שהתעתדו לצאת להפלגה בספינה, ואחד מהם הפסיד את הספינה וחרה לו, ולימים נודע לו שטבעה ספינתו של חברו בים, עליו להודות לה'". ומכאן דייקו הפוסקים שאפילו על מניעת סכנה מודים לה', אלא שאין הכוונה לברכת "הגומל", כיון שברכה זו תיקנו חז"ל רק למי שכבר היה בצרה ודאית וניצל ממנה, אך מי שלא הסתכן בפועל אינו מברך "הגומל", אלא כולל את הודאתו בברכת "מודים" כשאומר "על ניסך שבכל יום עמנו".

יש להקפיד שיהיה הצד השחור שברצועות לצד חוץ [וגם המניח תפילין שרצועותיהן שחורות משני הצדדים, יקפיד שהצד החיצוני של העור יהיה כלפי חוץ. וניתן לזהות זאת בקל, שהצד החיצוני חָלָק יותר מהפנימי], ולא יתהפכו הרצועות. ואם נהפכו בשוגג, מדת חסידות להתענות. ואין להקפיד שלא יתהפכו אלא מה שמקיף את הראש פעם אחת, אבל מה שמשתלשל ותלוי לפניו מהרצועה אין צריך להקפיד כלל שלא יתהפך, לפי שאין זה מעיקר המצוה, ובתפילין של יד יש להקפיד רק על הכריכה הראשונה שסביב הקיבורת. ויש להקפיד שלא יגררו רצועות התפילין על גבי הקרקע.

בברכת "מלכויות" כוללים את תפילת "עלינו לשבח" בה משבחים ומודים לה' על שזכינו להכיר במלכותו, ומתפללים שגם כל הגויים יקבלו עליהם את עול מלכותו. וממשיכים לומר את פסוקי המלכויות, ומסיימים בפסוק "שמע ישראל". בחזרת הש"ץ לאמירת 'עלינו לשבח' פותחים את ארון הקודש. ואחרי המלים 'כמשפחות האדמה' סוגרים את הארון, ומדייקים לומר 'שלא שם חלקנו כהם . . ' כשהארון סגור. לאחר מכן פותחים חזרה את הארון לאמירת 'ואנחנו כורעים . . '. וכורעים. אם בית הכנסת מרוצף באבנים או בשיש – יש להכין מפה, מגבת וכדומה, כדי להפסיק בין פניו לבין הקרקע. אם זו רצפת קרשים – או שיש על הרצפה כיסוי פלסטיק או שטיח – אין מקפידים בזה. נשים אינן כורעות.

בעת 'עלינו לשבח' בחזרת הש"ץ של מוסף ר"ה (ויוה"כ), נוהגים לכרוע בסדר זה: 'כריעה' – כורעים על הברכיים וגודלי הרגליים. לאחר מכן, נשענים גם על גודלי הידיים, כשהאצבעות קפוצות וכפופות לתוך כף היד (והבוהן אינה כפופה לתוכן). 'השתחוויה' – מכופפים את הראש, עד שיגע המצח ברצפה – ותוך כדי כך, מתרוממים עם הברכיים מעט מעל גבי הקרקע. ברגע זה, נשענים רק על אצבעות הרגליים וגודלי הידיים. ההשתחוויה נעשית לזמן קצר ביותר. המילים שיש לכרוע בהן בתפילת 'עלינו לשבח': באמירת 'ואנחנו כורעים' – יש לכרוע. ובמילים 'ומשתחווים ומודים ' – יש לעשות 'השתחוויה'.

אסור לש"ץ לזוז ממקומו בשעת הכריעה, ולכן יעמוד מלכתחילה קצת רחוק מעמוד התפלה כך שיוכל לכרוע ולהשתחוות, והעומדים לידו עוזרים לו לקום. בשעה שהש"ץ אומר 'הוא אלקינו אין עוד' – אומר הקהל את פסוקי 'אתה הראת'. החזן אינו אומר פסוקים אלו. ויש לש"ץ להאריך בזה מעט כדי שהציבור יספיק לומר את כל הפסוקים, ולא למהר ולהתחיל "אוחילה לא־ל". לאחר מכן סוגרים את ארון הקודש.

ביום הכיפורים נוהגים ללבוש "קיטל", שהוא בגד לבן שרומז לשני עניינים. האחד כדוגמת תכריכים של מתים, שעל ידי זה הלב נשבר ונכנע ומתעורר לתשובה. והשני, שביום זה אנו כדוגמת מלאכי השרת. חתן בשנת הנישואין שלו, שלבש קיטל בעת חופתו – אינו לובש קיטל ביום הכיפורים. מנהג הרבי ללבוש קיטל על הסירטוק, ומעליו הגארטל – בכל תפילות היום הקדוש. נוהגים שלא להיכנס עם קיטל לבית הכסא, כיון שהוא בגד המיוחד לתפילה. וכן נוהגים להתעטף בטלית גדול ולברך עליו מבעוד יום ואין מסירים אותה אף לאחר החשיכה, מפני שאין לובשים אותה לשם מצות ציצית, אלא בכדי להדמות למלאכים לובשים לבנים ומתעטפים לבנים.

בערב יום הכיפורים לקראת התקדש היום נוהגים שהאב מברך את בניו ובנותיו כשהוא לבוש בקיטל ומעוטף בטלית. נהוג לברך את הבנים בנוסח 'ברכת כהנים' עד "ואני אברכם" (והאב אף מוסיף ברכות פרטיות). לפני תפילת 'כל נדרי', ראוי שכל אחד בפני עצמו יאמר וידוי (בנוסף לוידוי שאמר במנחה). זמן אמירת וידוי זה הוא מבעוד יום לפני השקיעה. כמו כן לפני אמירת 'כל נדרי' אומרים בתהילים מזמורים קטו עד קכג.

לפני 'כל נדרי' פותחים את ארון הקודש ומוציאים לפחות שלושה ספרי תורה. ומצוה גדולה לקנות ספר הראשון. האנשים האוחזים את ספרי התורה נעמדים בסמוך לש"ץ. הש"ץ אומר "על דעת המקום . . בישיבה של מעלה" בקול נמוך, אבל באופן שישמעו שלושת האנשים העומדים לידו. אח"כ מתחיל הש"ץ "כל נדרי", ואומרו שלוש פעמים, ובכל פעם מגביה קולו יותר. הציבור אומר אתו מילה במילה בלחש – אך יש להם לומר בקול רם מעט, באופן שישמעו העומדים בסמוך. את הפסוק "ויאמר ה' סלחתי כדברך" – אומרים הקהל שלושה פעמים ברצף, ולאחר מכן אומר הש"ץ שלושה פעמים .