הלכה יומית

נהגו העולם להתענות כשנופלין תפילין מידו על הארץ ללא נרתיקן, מפני שלא שמרן כראוי, ובפועל בזמננו נוהגים לפדות התענית בצדקה. ויש להיזהר אף שלא יגררו הרצועות על הרצפה משום בזוי מצווה. וכתבו הפוסקים שתפילין המונחות במזוודה, אף שהתפילין מונחות בכלי אחר אין לשבת עליה, משום שבישיבתו, מכביד עליהן, והוא ביזיון התפילין. אבל להניח את המזוודה על הרצפה, מעיקר הדין מותר, אלא שראוי שלא יהיו התפילין בתחתית המזוודה, אלא יהיו תחתיהם חפצים המפרידים בינם לקרקע ומוטב שהתפילין יהיו בגובה טפח מעל הקרקע.

אף על פי שהקטן פטור מכל המצוות, וגם אביו אינו חייב מן התורה לחנכו במצוות אלא מדברי סופרים – אבל לגבי תלמוד תורה, מצות עשה מן התורה על האב ללמד את בנו הקטן תורה, אף על פי שהקטן אינו חייב. ואם לא לימדו אביו, אזי כשיכיר הבן, חייב ללמד את עצמו (ואפילו לפני הגיעו לגיל 13).

אף על פי שהילד עצמו אינו מחויב במצוות (עד יום הולדתו ה-13), חייבו חכמים את אביו לחנכו ולהרגילו בקיום מצוות עשה ובהימנעות מלעבור על מצוות לא תעשה (אף בדברי סופרים). ושיעור החינוך במצוות עשה הוא בכל תינוק לפי חריפותו וידיעתו בכל דבר לפי עניניו. וכגון לענין קידוש והבדלה, מעת שיודע הקטן מענין שבת חייב לחנכו בשמיעתן.

חובת החינוך להימנע מאיסורים, היא בכל ילד שהוא בר הבנה שמבין כשאומרים לו שדבר מסויים אסור לעשות או לאכול. אבל ילד שאינו בר הבנה כלל – אין אביו מצווה למנעו בעל כרחו מלאכול מאכלות אסורות או מלחלל שבת, אלא אם כן הוא בר הבנה אזי אביו מצווה להוציאו. אמנם, לתת לילד מאכל אסור, או לומר לילד שיאכל דבר אסור או יעשה לנו דבר אסור – זה אסור לכל אדם (ולא רק לאביו), ואפילו בילד שאינו בר הבנה כלל.

קטן שהגיע לחינוך, יש לחנכו לקרוא קריאת שמע וברכותיה (בזמנה, בבוקר ובלילה). וכמו כן חובה לחנכו להתפלל תפילת שמונה עשרה, ערב ובוקר. וכן ישנה חשיבות רבה להביא את הקטנים לבית הכנסת ולחנכם לעניית "אמן", ומעת שהתינוק מתחיל לענות "אמן" יש לו חלק לעולם-הבא.

באיסור יחוד – שלא יתייחד איש עם אשה – לא חייבו חכמים לחנך את הקטנים. אמנם, גדול אסור להתייחד עם הקטנה (מגיל 3 ומעלה) וגדולה אסורה להתייחד עם הקטן (מגיל 9 ומעלה) – לא מדין חינוך אלא מפני האיסור של הגדול עצמו. אך קטן וקטנה מותרים מן הדין להתייחד זה עם זו. ומכל מקום ראוי לחנך את הילד מגיל 9 שימנע מיחוד עם בת מגיל 3 ומעלה.

ביום הכיפורים מחנכים את הקטנים מגיל 9-10 להתחיל להתענות לשעות, כלומר, לאכול מאוחר יותר מזמן האכילה הרגיל. וככל שהילד חזק ובריא יותר, מאחרים יותר את זמן האכילה שלו. ילדים מתחת לגיל 9 אין לענות אותם ואם הם רוצים לאכול יש לאפשר להם (גם בליל יוה"כ). אך בשאר התעניות לא חייבו חכמים לחנך את הילדים להתענות כלל ויש לתת להם לאכול ולשתות כרגיל, אולם ראוי לחנכם שלא יאכלו ממתקים וכדומה בכדי שיתאבלו עם הציבור. 

אמרו חכמים ש"כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר על עצמו", שהרי בקריאת שמע הוא אומר "וקשרתם לאות" ואינו מקיים. ולכן צריך להתפלל תפלת שחרית עם תפילין בכדי שיקרא ק"ש ויתפלל ויקבל עליו מלכות שמים שלימה, ולא "יעיד עדות שקר בעצמו". ולעניין 'קריאת שמע קטנה' (שקוראים קודם התפלה בכדי שלא להפסיד קריאת שמע בזמנה), יש שנהגו לקרוא אף אותה עם תפילין, וכך נהגו רבותינו נשיאינו. אלא שלמעשה המנהג הנפוץ בין רוב אנ"ש בזמננו לקרוא קריאת שמע קטנה זו שקודם התפילה ללא תפילין, והרבי יישב מנהג זה.

מי שאין לו תפילין, והצבור מתפללים – עדיף שיתעכב עד אחר תפלת הצבור לשאול לו תפילין מחברו בכדי שיקרא קריאת שמע ויתפלל כשהוא עטור בתפילין ויקבל עליו מלכות שמים שלימה, מאשר שיתפלל עם הצבור בלא תפילין ויעיד עדות שקר בעצמו. ואם ישנו חשש שיעבור זמן התפלה (או "חצות היום") עד שימצא תפילין יתפלל ללא תפילין, וכשיבואו התפילין לידו יניחן במנחה או יניחן באמצע היום ויאמר בהם איזה מזמור, ומנהגנו לומר ק"ש.

מי שלא היו לו טלית ותפילין והחל להתפלל, וכשהגיע ל"ישתבח" הגיעו – לא יברך עליהן לפני ישתבח כיוון שאין מפסיקים בין "ברוך שאמר" ל"ישתבח", אלא ימתין עד לאחר ברכת "ישתבח", ויברך עליהן בין "ישתבח" ל"יוצר". אבל שליח ציבור שהביאו לו טלית ותפילין יברך עליהן מיד ולא ימתין עד לאחר "ישתבח", בכדי שיוכל לומר את הקדיש שבין "ישתבח" ל"יוצר" ללא הפסק. אולם אם הגיעו אליו בין ישתבח ליוצר יברך עליהן ואז יאמר קדיש, אך לא יפסיק בין קדיש ל"ברכו" ולא בין "ברכו" ליוצר אור.

אסור להתרחץ בתשעה באב אפילו בצונן, ואפילו להושיט אצבע למים אסור. כאשר פניו או ידיו מלוכלכות, מותר לרחוץ את המקום המטונף בלבד. לנטילת ידיים בבוקר וכן לאחר שמתפנים נוטלים רק עד סוף קשרי האצבעות. סיכה של תענוג אסורה, ולכן אין לשים על הגוף מיני בשמים למיניהם ואף לא מתאפרים ביום זה; אך מותר להתיז חומר ריחני על הגוף (כגון ספריי דאודורנט) לצורך מניעת ריח רע.

אסור להסיח את הדעת מהתפילין כל זמן שהן עליו אפילו לרגע אחד. ולמדו זאת חכמים בקל וחומר מן הציץ שהיה לכהן, שהזהירה התורה "והיה על מצחו תמיד" – שלא יסיח דעתו ממנו, ואם הדברים אמורים בציץ בו היה מוזכר שם ה' רק פעם אחת, הרי שבתפילין בהן מוזכר שם ה' פעמים רבות – על אחת כמה וכמה שאסור להסיח את דעתו מהן. מפאת קדושת התפילין, המניחן צריך להיזהר מאוד בכבודן, ועליו לשמור על נקיות גופו כשהן עליו, ולכן חולה מעיים שאינו יכול לשמור את גופו בנקיות אלא לזמן מועט – יניח תפילין רק בעת קריאת שמע ותפלה אם בזמן זה יכול לשמור עצמו בנקיות.