הלכה יומית

נוסח הקדיש, משמעותו תפלה ובקשה שיתגדל ויתקדש שם ה' ותתגלה מלכותו בעולם, תוך בקשה לקירוב הגאולה וביאת המשיח, שאז תתגלה מלכותו של ה' בשלימות. וצריר להיזהר מאוד בעניית הקדיש, ויש להשתדל לרוץ לשמוע את הקדיש מפני שקדושת הקדיש גדולה יותר מכל הקדושות, ומצוה גדולה היא בענייה על הקדיש יותר מענייה על שאר קדושות, וראוי לכל אדם להשתדל לענות בכל יום לפחות עשרה קדישים. ואסור לדבר בשעת הקדיש וכפי שמסופר בשו"ע – אזהרות חמורות נמסרו על כך מפי אליהו הנביא.

שומע הקדיש צריך לכוון את ליבו למשמעות המילות ששומע ולדעת על מה הוא עונה. ובפרט בעניית "אמן יהא שמיה רבא" יש לכווין היטב (שיהיה שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים), שכל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כח כוונתו קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה. ויש לענות אותו בקול רם כיוון שקול זה שובר כל המקטרגים ומבטל כל גזרות קשות, אולם לא יתן קולות גדולים שלא יתלוצצו עליו בני אדם ויגרום להם חטא.

מנין שאומרים בו כמה אנשים קדיש ישתדלו לומר כולם יחד, ואם מסיימים כולם יחדיו או שמסיימים הם בתוך כדי דיבור זמן שאילת שלום (משך זמן אמירת 'שלום עליך רבי') יענה ענייה אחת על כל הקדישים. אבל אם אחד מהם מקדים או מאחר ויש מרחק זמן רב יותר מכדי שאילת שלום בין הענייה לאדם הראשון ששומע לבין הענייה לאדם האחרון ששומע יענה על כל אחד ואחד.

מי ששמע את הציבור עונה 'אמן יהא שמיה רבא', אך לא שמע כלל את אומר הקדיש – אם יודע לכוון דעתו ולהתבונן במשמעות הקדיש, יענה עם הציבור מפני שעניית "יהא שמיה רבא" היא שבח בפני עצמו להקב"ה. אבל לכתחלה כשאפשר לו לשמוע מפי אומר הקדיש – צריך הוא לשמוע מפיו ולא להסתמך על כך שיוכל לכוון דעתו אחר כך.

טוב לעמוד כשעונה 'אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם.. יתברך'; ולמדים זאת בקל-וחומר מעגלון מלך מואב שקם מעצמו מעל כסאו לדברי ה' כל שכן אנחנו עמו שעלינו לעמוד; ומנהג הרבי בזה, שאם ישב התרומם מעט באמירת 'אמן יהא שמיה רבא', ואם היה לפני קטע שצריך לעמוד בו נעמד לגמרי, ואם הי' עומד ונשען על הסטנדר התרומם מעט ב'אמן יהא שמה רבא' ולא התיישב עד אחר הקדיש.

מי שאוחז באמצע תפילתו ושומע קדיש, גם אם אוחז בתפילת שמונה עשרה, עליו להפסיק את תפילתו ויכוון את דעתו לתוכן הקדיש, אלא שבתפילת שמונה עשרה יפסיק את תפילתו רק עד שיגיע הש"ץ ל'יתברך וישתבח', ולא יענה כלום ויהיה שומע כעונה ואח"כ יחזור לתפלתו. וכשמפסיק לשמיעת הקדיש, וכן בשאר חלקי התפלה כשמפסיק לעניית הקדיש, לכתחילה יסיים את העניין בו אוחז לפני שיתחילו את הקדיש.

אנשי כנסת הגדולה תיקנו להתפלל בכל יום שלש תפילות כפי שהתפללו האבות, ואת זמני התפלות שחרית ומנחה תקנו כנגד שתי קרבנות התמיד, וזמן תפלת ערבית מכוון כנגד הקרבת איברי הקרבנות שלא הספיקו להתעכל ביום והיו מקריבים אותם במשך כל הלילה. זמן תפלת שחרית מעיקר הדין הוא החל מעלות השחר, אבל לכתחילה מצווה להתחיל את תפלת שמונה עשרה בזריחת החמה, אך אם התפלל כבר מעלות השחר, וכן בשעת הדחק שאינו יכול להמתין עד הזריחה, יצא ידי תפלתו.

סוף זמן תפילת שחרית הוא עד סוף שעה רביעית (משעות זמניות כלומר במהלך השליש הראשון של היום), ומי שלא התפלל תפילת שחרית עד סוף שעה רביעית יכול לכתחילה להתפלל עד חצות היום ובפרט עם זה מצד 'ההכנות לתפילה'. ולמעשה גם מי שמבחין שלא יספיק להתפלל תפלת שמונה עשרה עד חצות, יתחיל בתפלתו לפני חצות היום. וגם המאריכים בתפילתם, ישתדלו להתחיל את התפלה עם הציבור על כל פנים עד 'ברוך שאמר' ואז יכולים הם להמשיך בתפלתם גם לאחר הציבור.

תחלת זמן תפילת המנחה הוא לאחר שש וחצי שעות (כחצי שעה לאחר חצות היום, זמן זה נקרא "מנחה גדולה"), מפני שמזמן זה ואילך היה אפשר להקריב בבית המקדש את קרבן התמיד של בין הערביים, (וי"א שלכתחילה מתפללים מנחה רק לאחר תשע וחצי שעות (זמניות, זמן "מנחה קטנה") מפני שבפועל אחרו את זמן הקרבת קרבן התמיד עד זמן זה בכדי לאפשר לציבור להקריב קרבנות יחיד במהלך היום); והמעוניין לסעוד סעודה גדולה או לצאת לדרך עליו להתפלל לכתחילה מזמן "מנחה גדולה". סוף זמן תפילת מנחה הוא לכתחילה עד השקיעה, ובדיעבד ניתן להתפלל עד צאת הכוכבים.

זמן תפילת ערבית הוא מרגע שנראים שלושה כוכבים (קטנים), ובדיעבד אם התפלל הציבור תפילת ערבית מוקדם עוד לפני צאת הכוכבים יצא, אך כשיגיע הלילה יחזור ויקרא שוב קריאת שמע בלבד ללא ברכותיה. מי שרגיל להתפלל תפילת ערבית רק לאחר צאת הכוכבים ויש לו מנין אחד בלבד שמתפלל לפני החשיכה אינו צריך להקדים תפילתו ולהתפלל לפני הזמן שרגיל בו כדי להתפלל במנין.

נאמר בגמרא שבית המקדש התחיל להיחרב לקראת סיום יום תשעה-באב, והיו אמנם שהחמירו לצום אף בעשירי באב, אולם להלכה נקבעה התענית בתשעה באב שאז החלה השריפה. וכיוון שרובו של בית המקדש נשרף בעשירי באב, נהגו ישראל שלא לאכול בשר ולא לשתות יין אף בעשירי באב עד חצות היום. ויש להימנע אף מלבישת בגדים מכובסים, שמיעת שירים, רחיצה במים חמים וברכת "שהחיינו", עד חצות היום, והשנה כיוון שחל י' באב ביום שישי מותר לכבס את הבגדים הנחוצים לכבוד השבת כבר מהבוקר, ובשעת הדחק החל מצאת הצום.

מן הדין זמנה של תפלת ערבית נמשך כל הלילה (עד עלות השחר), שכן תפלת ערבית נתקנה כנגד אברי העולות בבית המקדש שניתן היה להקריבם על גבי המזבח במשך כל הלילה. ולכתחילה יש להתפלל ערבית מיד אחר צאת הכוכבים, וביחוד הקפידו חכמים שלא לאחר את קריאת שמע של ערבית לאחר חצות הלילה, מפני שחששו שמא ישכח אדם לאומרה. ומכל מקום אם עבר ולא קרא עד חצות הלילה, יקראנה עם ברכותיה עד עלות השחר, ובדיעבד אם נאנס יכול לקוראה עד 'הנץ-החמה', ללא ברכת 'השכיבנו', אבל תפילת ערבית לא יתפלל אחר עלות השחר. זמן תפילת מוסף מתחיל מיד אחר תפילת השחר. ואף אם התפלל שחרית בבוקר מיד שהגיע זמנה, יכול גם-כן להתפלל מוסף בעת ההיא. ומי שהתפלל מוסף קודם תפלת שחרית – יצא.