הלכה יומית

מי ששמע את הציבור עונה 'אמן יהא שמיה רבא', אך לא שמע כלל את אומר הקדיש – אם יודע לכוון דעתו ולהתבונן במשמעות הקדיש, יענה עם הציבור מפני שעניית "יהא שמיה רבא" היא שבח בפני עצמו להקב"ה. אבל לכתחלה כשאפשר לו לשמוע מפי אומר הקדיש – צריך הוא לשמוע מפיו ולא להסתמך על כך שיוכל לכוון דעתו אחר כך.

טוב לעמוד כשעונה 'אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם.. יתברך'; ולמדים זאת בקל-וחומר מעגלון מלך מואב שקם מעצמו מעל כסאו לדברי ה' כל שכן אנחנו עמו שעלינו לעמוד; ומנהג הרבי בזה, שאם ישב התרומם מעט באמירת 'אמן יהא שמיה רבא', ואם היה לפני קטע שצריך לעמוד בו נעמד לגמרי, ואם הי' עומד ונשען על הסטנדר התרומם מעט ב'אמן יהא שמה רבא' ולא התיישב עד אחר הקדיש.

מי שאוחז באמצע תפילתו ושומע קדיש, גם אם אוחז בתפילת שמונה עשרה, עליו להפסיק את תפילתו ויכוון את דעתו לתוכן הקדיש, אלא שבתפילת שמונה עשרה יפסיק את תפילתו רק עד שיגיע הש"ץ ל'יתברך וישתבח', ולא יענה כלום ויהיה שומע כעונה ואח"כ יחזור לתפלתו. וכשמפסיק לשמיעת הקדיש, וכן בשאר חלקי התפלה כשמפסיק לעניית הקדיש, לכתחילה יסיים את העניין בו אוחז לפני שיתחילו את הקדיש.

אנשי כנסת הגדולה תיקנו להתפלל בכל יום שלש תפילות כפי שהתפללו האבות, ואת זמני התפלות שחרית ומנחה תקנו כנגד שתי קרבנות התמיד, וזמן תפלת ערבית מכוון כנגד הקרבת איברי הקרבנות שלא הספיקו להתעכל ביום והיו מקריבים אותם במשך כל הלילה. זמן תפלת שחרית מעיקר הדין הוא החל מעלות השחר, אבל לכתחילה מצווה להתחיל את תפלת שמונה עשרה בזריחת החמה, אך אם התפלל כבר מעלות השחר, וכן בשעת הדחק שאינו יכול להמתין עד הזריחה, יצא ידי תפלתו.

סוף זמן תפילת שחרית הוא עד סוף שעה רביעית (משעות זמניות כלומר במהלך השליש הראשון של היום), ומי שלא התפלל תפילת שחרית עד סוף שעה רביעית יכול לכתחילה להתפלל עד חצות היום ובפרט עם זה מצד 'ההכנות לתפילה'. ולמעשה גם מי שמבחין שלא יספיק להתפלל תפלת שמונה עשרה עד חצות, יתחיל בתפלתו לפני חצות היום. וגם המאריכים בתפילתם, ישתדלו להתחיל את התפלה עם הציבור על כל פנים עד 'ברוך שאמר' ואז יכולים הם להמשיך בתפלתם גם לאחר הציבור.

תחלת זמן תפילת המנחה הוא לאחר שש וחצי שעות (כחצי שעה לאחר חצות היום, זמן זה נקרא "מנחה גדולה"), מפני שמזמן זה ואילך היה אפשר להקריב בבית המקדש את קרבן התמיד של בין הערביים, (וי"א שלכתחילה מתפללים מנחה רק לאחר תשע וחצי שעות (זמניות, זמן "מנחה קטנה") מפני שבפועל אחרו את זמן הקרבת קרבן התמיד עד זמן זה בכדי לאפשר לציבור להקריב קרבנות יחיד במהלך היום); והמעוניין לסעוד סעודה גדולה או לצאת לדרך עליו להתפלל לכתחילה מזמן "מנחה גדולה". סוף זמן תפילת מנחה הוא לכתחילה עד השקיעה, ובדיעבד ניתן להתפלל עד צאת הכוכבים.

האוכל פת או מיני מזונות או פירות משבעת המינים וכן מי ששתה יין, לא יצא ממקומו לפני שמברך ברכה אחרונה. ואם אכל מהן כזית (27 גר') או שתה יין (רביעית 86 מ"ל) ויצא לפני שבירך ברכה אחרונה, ולאחר מכן המשיך את אכילתו במקום אחר או ששב למקומו, לא יברך עליהם שוב אלא יצא בברכה הראשונה שבירך, כיון שעל פי הדין צריך לחזור למקום שאכל ולברך, לכן יציאתו אינה נחשבת כהפסק, ונחשב שאוכל על דעת סעודתו הראשונה.

נוהגים שלא לחלוץ את התפילין עד לאחר קדושת "ובא לציון". ועל פי הקבלה חולצים רק לאחר קדיש "תתקבל", ועל פי האריז"ל חולצים תפילין רק לאחר "ועל כן נקווה. ומנהגנו לחולצם לאחר "אך צדיקים" ואמירת תהלים של השיעור היומי. ביום בו מוציאים ספר תורה ונצרך לחלוץ את התפילין לפני שמחזירים את ספר התורה לארון, לא יחלוץ את התפילין (של ראש) בפני הס"ת אלא יפנה לצד אחר ויחלוץ (או שיחלוץ מתחת לטלית).

היוצא באמצע סעודה לבית אחר, ורוצה לאכול גם שם פירות או מיני מתיקה שכבר בירך עליהם במקום הראשון ברכה ראשונה – אינו צריך שוב לברך ברכה ראשונה, כיון שנפטר בברכה שכבר בירך, גם אם לא היתה דעתו בשעת ברכת המוציא לשנות מקום באמצע הסעודה שבירך בבית הקודם.

האוכל מאכלים או שותה משקים שברכתם האחרונה 'בורא נפשות', ועבר ממקום למקום באותו חדר, אינו צריך לחזור ולברך ברכה אחרונה במקום שאכל בו בתחלה, ואפילו אם היה מקום זה מוקף במחיצות כך שאינו רואה את המקום הראשון בחדר ששם אכל, אינו מברך שוב, כיון שזה באותו החדר ואין זה נחשב כשינוי מקום.

האוכל מאכלים או שותה משקים שברכתם האחרונה 'בורא נפשות' ועבר מחדר לחדר באותו בית עם המאכל שאוכל או עם השתיה ששותה, אם אינו רואה את המקום שאכל בו – עליו לברך שוב. ואם היתה דעתו בשעת הברכה להמשיך את אכילתו בחדר אחר בתוך אותו הבית (אפילו בקומה אחרת ) מועילה מחשבתו שלא יצטרך לברך שוב, וכן הדין אם רגיל ללכת תוך כדי האכילה לחדר אחר.

השוהה בגינה או בשדה המוקפת מחיצות ואכל שם מאכלים או שותה משקים שברכתם האחרונה 'בורא נפשות', גם אם התכוון לאכול בשטח מסויים באותה הגינה ועבר מקום ומעוניין כעת להמשיך באכילתו יכול להמשיך את אכילתו בשטח זה ללא ברכה נוספת, גם אם אינו רואה את המקום שבירך בו (כדין חדר אחד הנ"ל). וכן האוכל מפירות אילן אחד והיתה דעתו לאכול מכמה אילנות יכול לאכול מכמה אילנות גם אם אינו רואה את המקום שבירך בו. אבל אם לא היתה דעתו לאכול פירות אילן אחר ושינה את מקומו ואינו רואה את המקום שאכל בו עליו לברך שוב על פירות אילן אחר.