הלכה יומית

אסור ללכת או אפילו לשבת ללא כיסוי הראש (כיפה) משום צניעות, שהרי ללא כסוי ראש הרי זה כמגלה את בשרו המכוסה. הזהירות בכיסוי הראש היא ממדת הקדושה בישראל, ועל ידה ממשיכים יראת שמים על ראשם. ועל כך מברכים בברכות השחר "עוטר ישראל בתפארה". ומקפידים אף לישן בלילה עם כיסוי הראש. ומרגילים את הקטן בכיסוי הראש החל מגיל שלוש, והרבה מקדימים גם לפני זה.

בראש חודש חולצים את התפילין דרש"י ומניחים תפילין דר"ת (וקוראים פרשיות "שמע", ו"קדש" כבכל יום) וחלצים אותן. כשאת כל זה עושים לאחר הכנסת ספר התורה לארון הקודש, לפני החצי קדיש שקודם תפלת מוסף. טעם הדבר שחולצים התפילין לפני תפלת מוסף, מפני שאין ראוי להיות מוכתר בתפילין בשעה שאומרים "כתר".

על אף האמור שהשואל טלית מחברו טוב שיאמר לו ליתנו לו ב"מתנה על מנת להחזיר", אם שאל ממנו סתם וידע המשאיל שבכוונתו של השואל ללבשה לשם מצוות ציצית, הרי זה כאילו נתן לו את הטלית ב"מתנה על מנת להחזיר", שהרי על דעת כן השאילו את הטלית, ולכן חייב לברך עליה.

אם שאל טלית לשם מצוותה אך לא אמר השואל למשאיל שיתנו לו ב"מתנה על מנת להחזיר", ואף לא ידע המשאיל שכוונת השואל היא לצורך מצוות התעטפות בטלית, אלא סבר שצריך הוא את הטלית מפני כבוד הציבור (כגון לעלות לדוכן או לעלות לתורה) אין עליו חיוב לברך עליה; אבל מכל מקום יכול הוא לברך כשם שנשים יכולות לברך על מצוות עשה שהזמן גרמא (כשופר סוכה ולולב) אף שאין עליהן חיוב.

על אף איסור השימוש בחפצי חברו שלא ברשותו, וכמו שאמרו חכמים "השואל שלא מדעת נקרא גזלן", עם זאת הרואה את טלית חברו כשחבירו אינו עמו, מותר לו להתעטף בה גם ללא רשותו – וזאת משום שנוח לו לאדם שיעשו מצווה בממונו כאשר אין לו חסרון כיס מכך, אבל אין עליו חיוב ברכה במקרה זה, ואם רוצה יכול לברך עליה.

אף שמותר להשתמש בטלית של חברו ללא רשותו משום שנוח לו לאדם שיעשו מצווה בממונו כאשר אין לו חסרון כיס מכך כנ"ל, אבל היתר זה נאמר רק כאשר משתמש בטלית זו באקראי, אולם אסור להשתמש בה בקביעות שלא מדעת בעליה שמא יקפיד בעל הטלית. ואפילו באקראי ההיתר הוא רק במקום שהניחו אותה בעליה, אבל לא יוציאה למקום אחר (גם אם אחר כך יחזירה למקום הראשון), וזאת משום שלא נוח לו לאדם שיטלטלו את חפציו למקום אחר.

מי שלקח את טלית חברו והשתמש בה, אם כשלקחה הייתה הטלית מקופלת, צריך להחזירה מקופלת, שהרי אם לא יחזירה כך – יתכן ויקפיד בעל הטלית, ויהיה דינו כ'שואל שלא מדעת – גזלן'. אלא שאינו חייב להקפיד לקפלה בדיוק כמו הכפלים שקיפל חברו, ודי בכך שיקפלנה, ובשבת אין צריך לקפלה כלל.

אסור להפסיק בין הברכה עד לבליעת המאכל ולפחות מעט ממנו. ומי שדיבר לאחר שהכניס את המאכל לפיו אך עדיין לא בלעו, כיוון שיש ספק האם צריך לברך שוב, לכן לא יברך שוב מפני שספק ברכות להקל.

מי שברך על מאכל או משקה ולאחר הברכה קודם שטעם ממנו נשפך, ורוצה למזוג לו שוב, אם היה בדעתו לאכול ולשתות ממה שהיה לפניו אינו צריך לברך שוב אלא נפטר בברכה שברך. וכן מי שברך על דבר מאכל ובדעתו להוציא ידי חובה בברכה זו מאכלים נוספים ונמצאים לפניו, עליו לאכול תחלה את המאכל שעליו מברך ואחר כך את יתר המאכלים הנפטרים בברכה זו. אך גם אם אכל תחלה מאותם המאכלים מיד לאחר הברכה ולא ממה שהתכוון לאכול כשבירך, אין זה הפסק ויצא ידי חובתו בדיעבד.

מי שהפסיק בדיבור בין הברכה לאכילה בדברים שאינם צורך האכילה – עליו לחזור ולברך שוב. ואם דיבר על דברים שהם צורך האכילה, כגון אם ביקש שיביאו מלח או ביקש שיביאו מאכל לפלוני וכדומה אינו צריך לחזור ולברך שוב. בין הברכה לבין תחלת הבליעה מן המאכל אסור לענות אמן על ברכה של חברו; אך אם טעה וענה אמן יצא ידי חובתו בדיעבד ואינו צריך לחזור ולברך שוב.

בין הברכה לטעימה מן המאכל יש להיזהר שלא להפסיק בשתיקה יותר ממשך זמן של שאילת שלום תלמיד לרב (באמירת 'שלום עליך רבי'). אלא שאם בכל זאת המתין בשתיקה יותר ממשך זמן זה – אינו צריך לחזור ולברך שוב.

נאמר בגמרא: "הביאו לפניהם פתיתין ושלמין . . ר' יוחנן אמר שלמה מצוה מן-המובחר". וכך -נפסק להלכה שיש לברך על השלם ואחרי הברכה יש לבצוע ולאכול, ואין הדבר נחשב כ"הפסק" בין הברכה לאכילה. ובפירות בהן ישנו חשש מפני נגיעות של חרקים, כותב אדה"ז שיש לחוש "שמא התליע בתוכו או נרקב ונמצא בירך לבטלה" ומשום-כך בפירות אלו יש צורך לבצעם ולבדקם לפני תחלת הברכה, ומי שבכל-זאת לא בדקם לפני הברכה, עליו לעשות זאת בין הברכה לאכילה.