הלכה יומית

בקריאת שמע יש רמ"ה תיבות (- מילים) וחסרו שלוש תיבות להשלים רמ"ח כנגד איבריו של האדם, שכל הקורא קריאת שמע כתיקונה כל איבר נוטל תיבה אחת ומתרפא בה, לכן כשקורא קריאת שמע עם הציבור נוהגים ששליח הציבור חוזר שוב ואומר את המילים: "ה' אלוקיכם אמת" בקול רם, ובזה כל אדם יוצא, גם מי שאוחז באמצע קריאת שמע (אם שתק והקשיב). וכשקורא קריאת שמע ביחיד לפני התפילה כדי לצאת ידי חובת ק"ש בזמנה, וכן הקורא קריאת שמע שעל המיטה, מנהגנו (שלפני שאומר "אמת") חוזר ואומר שוב את המילים "אני ה' אלוקיכם" ואז יאמר "אמת". ובקריאת שמע דתפילין דרבינו תם אין כופלים, אבל אומרים "אמת".

בבית-הכנסת בו מתפלל בקביעות, צריך שיהיה לו מקום קבוע. וראוי שלא להתיישב על-יד פתח בית הכנסת (אלא אם כן זהו מקומו הקבוע ), אלא ישתדל להיכנס לפחות בשיעור של 8 טפחים (64 ס"מ), שלא ייראה כמצפה לצאת, וכן משום שההתמקמות בתוך בית-הכנסת תסייע לריכוז בתפלה ולהסיח את הדעת מהנעשה בחוץ (אם הפתח קרוב לרחוב).

לעניין קביעות מקום לתפלה נחשבים כל הארבע-אמות שבסביבת מקום זה, ולכן כאשר מוצא אדם אחר במקומו הקבוע, ישב בסמוך לו שעדיין נחשב הדבר כמקומו הקבוע. ואם גם המקומות שסביבו תפוסים או שיש במקומו דברים הטורדים את כוונתו, מוטב שישב במקום אחר ולא יעורר מדון או יפגע בכבודו של הזולת לשם-כך.

יש לכבד את בית הכנסת בהדלקת האורות והנרות . אסור להקל ראש בבית הכנסת, להתלוצץ להתבדח או אפילו לשוחח שיחה בטילה בבית הכנסת. כמו כן יש להקפיד בבית הכנסת לשמור על נקיונו הן בטאטוא בית הכנסת והן בשטיפתו, וכידוע הרבי מקפיד ביותר שלא ימצאו לכלוכים בבית-הכנסת, ואף העיר על כך כמה פעמים.

מעיקר הדין מותר לירוק בבית הכנסת, ובתנאי שישפשפנו בנעליו; ובשבת שאסור לשפשף את הרוק, רק יניח את הנעל על הרוק עד שיתמעך, וכך הוא מנהגנו באמירת 'עלינו' לאחר המילים 'שהם משתחווים 'להבל ולריק', שיורק, ובעת היריקה (בפני אנשים) יניח את ידו על פיו כדי להסתיר את רוקו, ואח"כ משפשפים את הרוק באמצעות הרגל (ובשבת דורכים עליו). אבל יש להימנע מלירוק סתם כך בבית הכנסת.

יום-טוב החל ביום שישי, מדין התורה מותר לבשל מיום-טוב לצורך שבת (כשמבשל בשעה מוקדמת – כדלקמן), אך צוו חכמים שיש להתחיל במלאכת ההכנה לשבת כבר בערב יום-טוב על-ידי 'עירוב-תבשילין" (תבשיל ומאפה שמכינים כבר מערב יום-טוב עבור השבת). ונכון לעשותו כבר בבוקרו של ערב החג או כבר בליל ערב החג – אם יוצא לדרך , וכן נהוג להכריז ולפרסם תזכורת בערב החג, בכדי שלא ישכחו לעשותו, וניתן לעשותו עד כניסת החג (וגם בבין השמשות). 

המעוניין לשתות יין בתוך הסעודה עליו לברך בורא פרי הגפן לפני השתיה מפני שהוא משקה חשוב, אך ברכה אחרונה אין לברך עליו כיון שהוא נפטר בברכת המזון. אבל מי ששתה יין לפני הסעודה, גם אם בשעת ברכת היין עדיין לא התיישב לסעודה, ואחר כך התיישב לסעודה – לא יברך על היין בסעודה כל עוד הוא באותו החדר ולא יצא מהחדר בינתיים לסעוד בחדר אחר (אא"כ כיוון על כך בפירוש).

בגד שיש בו ארבע כנפות חייב בציצית, ולמעשה טוב ונכון לכל אדם להתחייב במצווה זו ע"י שילבש בגד בעל ארבע כנפות, ויהיה עם ציצית בכל היום כדי שיזכור את המצוות בכל רגע. חיוב זה הוא רק לגברים גדולים (ולגבי קטנים, יתבאר בעז"ה בהלכה הבאה), נשים פטורות ממצות ציצית (גם אם הן לובשות בגד שיש בו ארבע כנפות) כיון שמצוה זו היא מצות עשה שהזמן גרמא שהרי החיוב בציצית היא רק על בגד שלובש ביום ולא על בגד שמיוחד ולובש בלילה.

מן הדין, כאשר גדל הילד מעט ויודע להתעטף בציצית ולאחוז ציצית בקריאת שמע, חל חיוב על האב לקנות לו ציצית, מדין חינוך (י"א מגיל 9 וי"א מגיל 6). אולם למעשה מנהגנו להקדים זאת, ומתחילים להרגיל ילד קטן בלבישת ציצית החל מגיל 3 – גיל גזיזת שערותיו והנחת פאות הראש, כיוון שמצווה זו מזכירה ומביאה לידי קיום כל מצוות ה'.

דנו הפוסקים אודות מי שהניח תפילין מבעוד יום ונותרו עליו עד שקיעת החמה, כגון בתשעה-באב, האם עליו לחולצן. ולהלכה פוסק אדה"ז בסידור שאין צורך לחלצן בשקיעה, ורק בערב-שבת ישנה הקפדה לחלוץ את התפילין קודם זמן הדלקת נרות שבת. אלא שלכתחילה אף בכל יום יש להוריד את התפילין קודם השקיעה, שלא יטעו הרואים ויסברו שמותר להניח תפילין בלילה, אולם בבית המדרש אין לחשוש לכך.

בכל יום לפני שמברכים על הציצית יש לבדוק תחילה את כשרות הציצית ולהפריד את החוטים זה מזה ובפרט את החוטים שעל הכנף והכריכות – שמא נקרעו ונפסלו ובכדי שלא תהיה ברכתו לבטלה. ואף על פי שבדק את הציצית אתמול צריך לחזור ולבדקם היום ואין אומרים שהנם בחזקת כשרות לעולם כיוון שמצוי שייחתכו מסיבות שונות. ואף הנשואים שאינם מברכים על טלית קטן אלא על טלית גדול – נכון שיבדקו את ציציות הטלית קטן פעם ביום כשלובשים אותה.

על הפסוק: "והיה לאות על ידך ולטוטפת בין עיניך", דרשו חז"ל: "מי שצריכין אות יצאו שבתות וימים טובים שהן גופן אות", כלומר שבשבתות וימים טובים אין צורך ב'אות' של תפילין כיוון שהם עצמם משמשים כ'אות'. ויש שלמדו מהתלמוד הירושלמי שהמצווה נוהגת גם בחול המועד. מאוחר יותר התקבל המנהג על פי הזהר שלא להניח תפילין בחול המועד, ופשט מנהג זה אף אצל רוב בני אשכנז (למעט קהילות מסוימות, בעיקר בחו"ל וחלקם אף ללא ברכה), וכן הוא מנהגנו שלא להניח בחול המועד.