הלכה יומית

על הפסוק: "והיה לאות על ידך ולטוטפת בין עיניך", דרשו חז"ל: "מי שצריכין אות יצאו שבתות וימים טובים שהן גופן אות", כלומר שבשבתות וימים טובים אין צורך ב'אות' של תפילין כיוון שהם עצמם משמשים כ'אות'. ויש שלמדו מהתלמוד הירושלמי שהמצווה נוהגת גם בחול המועד. מאוחר יותר התקבל המנהג על פי הזהר שלא להניח תפילין בחול המועד, ופשט מנהג זה אף אצל רוב בני אשכנז (למעט קהילות מסוימות, בעיקר בחו"ל וחלקם אף ללא ברכה), וכן הוא מנהגנו שלא להניח בחול המועד.

הלובש טלית קטן בבוקר מברך "על מצות ציצית", אך טלית קטן שישן עמה בלילה ועודנה עליו אינו מברך עליה. בעת הברכה יש לכוון שצוונו ה' על מצות ציצית כדי שנזכור כל מצותיו לעשותם. מי שנפסלו ציציותיו ובא עכשיו ללבוש ציצית אחרת יברך שוב על לבישת ציצית זו . והמתעטפים בטלית גדול לפני התפילה (למנהגנו – רק לאחר החתונה) לא יברכו על הט"ק אלא יכוונו בברכת הטלית גדול אף על הטלית קטן.

הכוס אותה לוקחים לארבע כוסות צריכה להכיל לכל הפחות שיעור רביעית (86 מ"ל). אין לוקחים כוס שפיה צר. למנהגנו לוקחים כוס ללא רגל. לפני הקידוש צריך לשטוף את הכוס מבחוץ ולהדיחה היטב מבפנים, כדין כוס של ברכה. אך אין צורך לעשות שטיפה והדחה לפני מזיגת יתר הכוסות (אבל לפני כוס שלישית צריך).

את מצוות ארבע כוסות מקיימים דווקא ביין, ומהדרים לקחת יין אדום לד' כוסות. ואפילו מי ששונא יין או שמזיקו, חייב לדחוק את עצמו ולשתות ארבע כוסות. מי שאינו יכול לשתות יין, יכול לערב מיץ ענבים ביין, ובעת הצורך ישתה מיץ ענבים לבד ללא עירוב יין. נשים וילדים אינם צריכים לשתות יין, ויכולים לשתות מיץ ענבים.

למנהגנו אין מדקדקים שמזיגת הכוס בליל הסדר תהיה על ידי אחר, אלא כל אחד מוזג את הכוס לעצמו. סדר לקיחת הכוס הוא: לוקחים את הכוס ביד ימין, מעבירים אותה ליד שמאל, ומורידים אותה על כף היד הימנית, כשהיא כפופה קצת כעין בית קבול, וארבע האצבעות מוגבהות והאגודל מושכב מן הצד. לכתחילה אחיזת הכוס תהייה למעלה משלשה טפחים (24 ס"מ) מעל גבי השולחן, ולפחות יגביה טפח.

את ארבע הכוסות שותים בהסיבה דרך חירות כבני מלכים. בשתיית ארבע כוסות מצוה לשתות את כל הכוס, ובבת אחת. ולכן מי שקשה לו לשתות את כל הכוס, מוטב שיקח כוס קטנה המכילה שיעור רביעית (86 מ"ל) וישתה את כולה, ואם בכל זאת מתקשה הוא בשתייתה, בכל אופן לא יפחות משתיית רוב רביעית.

במצוות ארבע כוסות חייבים כולם, אנשים ונשים. וחייב האב לחנך את בנו ובתו הקטנים שכבר הגיעו לחינוך, בשתיית ד' כוסות על הסדר המובא בהגדה. גדר של גיל חינוך בענין זה היא שיודעים ומבינים את הדברים שאומרים על הכוסות. ולכן קטן המבין שעל הכוס הראשונה אומרים את נוסח הקידוש, ומבין את סיפור יציאת מצרים הנאמרת על הכוס השנייה וכן את ברכת המזון הנאמרת על הכוס השלישית, והלל הנאמר על הרביעית – יש לחנכו במצוות שתיית ארבע כוסות.

תקנו חכמים להסב בדרך חירות בליל הסדר. וכיוון שבעבר היו רגילים לשבת על גבי כרים וכסתות, ההסיבה הייתה בתנוחה בה כל הגוף נשען על מיטה או על כרים וכסתות. ואף שכיום אנו רגילים לשבת על כסאות, ואין רגילים כלל להסב על מיטות ולאכול בצורה שכזו, מכל מקום – הואיל ותיקנו חכמים לאכול בליל הסדר בהסיבה, התקנה נותרה, וגם כיום מצווה לאכול את המצה ולשתות את ארבע הכוסות בהסיבה; ולכן יש להכין כרים וכסתות במקום מושבו, שיסב עליהן דרך חירות.

המסב על גבו או על פניו אין זו הסיבה, אלא צריך להסב על צד שמאל; טעם הדבר שחובת ההסיבה היא לצד שמאל ולא לצד ימין הוא מפני הסכנה הכרוכה בהסיבת ימין שמא יחדור מזון לקנה הנשימה, ועלול הוא לבוא לידי חנק ר"ל, ולכן גם מי שהוא איטר יד צריך להסב לשמאלו.

חיוב הסיבה בליל הסדר הוא לגברים מגיל מצוות, אך נשים נוהגות שלא להסב, כי הן סומכות על הדיעה שבזמן הזה אין צריך להסב. ולגבי קטנים כתבו הפוסקים שאין חיוב לחנכם בהסיבה מגיל צעיר, אלא שכאשר הילד גדל (וההסיבה אינה צער לו) ראוי לחנכו שיסב – לחיבוב המצוה.

ההסיבה המחויבת בליל הסדר היא רק בדברים שנתקנו זכר לגאולה ולחירות. ולכן חייבים להסב בשתיית כל ארבע הכוסות, וכן באכילת המצות ב'מוציא, מצה', בכורך, ובאכילת האפיקומן. לגבי ההסיבה באכילת הכרפס מנהגנו למעשה לאכלו שלא בהסיבה.

כששומע אדם הסופר ספירת העומר עליו לכוון שאינו רוצה לצאת ידי חובה בספירה של השני. ואם חשב שיספור בהמשך בעצמו או שהולך לספור מיד בעצמו, אינו צריך לכוון זאת, ולכן כששומעים הספירה מהש"ץ אין צריכים לכוון לא לצאת ממנו, כיון שעצם זה שהולכים לספור מיד בעצמם נחשב כאלו כיוונו זאת בפירוש.