הלכה יומית

אין לקחת מגילה של אדם אחר בלי ידיעתו, אך במגילה ישנה שאין הבעלים מקפידים עליה שתתלכלך, ואינם נמצאים בסמיכות מקום מותר. ואם תפריה חלשים, או שיש בה קרעים, לא יקרא בה ללא רשות, שמא תיקרע. ולא יוציא את המגילה מהמקום בו היא נמצאת ואם יתכן שהבעלים יצטרכו את המגילה באמצע הקריאה, לא יתחיל לקרוא בה. מי ששאל מגילה מחבירו, יכול לתת לאדם אחר להשתמש בה, כי מכיון שראינו שהסכים לאחד מן הסתם מסכים הוא גם לאחר. אך לא יאחזו שנים יחד במגילה ישנה, שמא ימשוך כל אחד לצד אחר ותיקרע.

אף על פי שתקנו לבדוק את הטלית בכל יום מבלי להסתמך על חזקת כשרותה, מכל מקום כתבו הפוסקים שבמקרה שבדק את הטלית (כשהסיר אותה מעליו) והניחה בנרתיקה ולמחרת מצאה כמו שהניחה, אין צריך לחזור ולבודקה למחרת כשמתעטף בה, שהרי ודאי לא נפסלו הציציות בינתיים.

אחת ממצוות יום הפורים היא מצות משתה ושמחה, כמו שכתוב במגילה: "לעשות אותם ימי משתה ושמחה". את סעודת הפורים צריכים לקיים ביום, כאמור "ימי משתה", ואם עשה את הסעודה בלילה – לא יצא ידי חובתו. וטוב לעסוק מעט בתורה לפני שיתחיל הסעודה, אך לא יאריך מדי, כדי שלא יימנע מלקיים סעודת פורים.

לפני סעודת פורים מתפללים תפלת מנחה בשעה מוקדמת, בכדי להספיק לערוך סעודת פורים כראוי מבעוד יום. לכתחילה יש להתחיל את הסעודה זמן ניכר לפני השקיעה, על מנת שיוכלו לקיים את מצות המשתה והשמחה מבעוד יום, ומנהגנו להמשיך את הסעודה בליל ט"ו, באופן שזמן חשוב מהסעודה יהיה בלילה. ומי שלא הספיק להתחיל את הסעודה בשעה מוקדמת, יזדרז לאכול כביצה או לפחות כזית לחם, וישתה יין לפני השקיעה.

מצוה להרבות בסעודת פורים ולערוך סעודה נאה ככל האפשר . נוהגים לאכול פת בסעודת פורים וראוי לאכול שיעור של כביצה (54 סמ"ק) או לפחות כזית (27 סמ"ק). כמו כן יש נוהגים לאכול בשר בסעודת פורים, וניתן לקיים מנהג זה בבשר עוף (אך יש שכתבו לאכול בשר בהמה דוקא). ונוהגים לאכול בפורים "קרעפכין" (כיסי בצק ממולאים בבשר).

בירושלים נוהגים כל דיני הפורים ביום ט"ו באדר, ובערי הספיקות קוראים את המגילה ללא ברכה וללא קריאת התורה וועל הניסים ומקיימים את יתר המצוות. בשאר הערים גם מוסיפים בשמחה, ואין אומרים תחנון, ואף אסור להתענות ביום זה.
אָבֵל (ר"ל) נוהג בדיני אבלות בצנעה, אך לא בפרהסיא, ולכן מותר לאָבֵל לשבת על כיסא גבוה, ולנעול נעלי עור. אך ימעט בדברים של שמחה, ולא יצא האבל לבית הכנסת.

על התפילין נאמר: "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך", ומלשון הפסוק "ולזכרון" ( עם ו' החיבור, ולא נאמר "והיו לזכרון") משמע ששתיהן (מצוות תפילין של יד ומצוות של ראש) נחשבות להווייה אחת, וכן הברכה על של יד פוטרת גם את של ראש, ועל כן אין להפסיק ביניהן. ואסור אף לרמוז בעיניו ולקרוץ באצבעותיו.

בין הנחת תפילין של יד לשל ראש אסור להפסיק אפילו בדברים שהם לצורך הנחת תפילין, אם יכול להסתדר מבלי לדבר. ואם דיבר בדברים שאינן לצורך הנחת התפילין – ואפילו מלה אחת – בין הברכה להידוק התפילין של יד – חייב לחזור ולברך "להניח תפילין", אך אם דיבר לאחר שהידק את התפילין יגמור את הנחת התפילין של יד ואחר כך יברך על ה"של ראש" (אחרי הנחתם ולפני שמהדקם) "על מצוות תפילין".

אם שמע קדיש, "ברכו" או קדושה בין הנחת תפילין של יד לשל ראש – יפסיק ויענה עם הציבור רק על דברים שמותר לענות עליהם בקריאת שמע (בקדיש: "אמן יש"ר . . יתברך", אמן אחר 'דאמירן בעלמא'; ובקדושה: 'קדוש', 'ברוך' 'ימלוך'. ועניית אמן רק של ה'א-ל הקדוש', 'שומע תפלה' ושל 'נותן התורה'), ואח"כ יברך על תפילין של ראש "על מצוות תפילין".

אף שבין הנחת תפילין של יד לשל ראש מותר לענות על דברים שמותר לענות עליהם בקריאת שמע (כמפורט בסעיף הקודם), מכל מקום אם מבחין שיוכל להניח תפילין של ראש ויהיה לו זמן לענות עם הציבור, עליו להניח תפילין של ראש תחילה, ואפילו אם לא הספיק לכרוך את הז' כריכות על היד – מוטב שיניח את התפילין של ראש תחלה, ובלבד שיהדק את התפילין של יד היטב שלא יזוזו ממקומן.

אם שמע את חברו מברך "להניח תפילין", והוא עודנו אוחז בין הנחת תפילין של יד לשל ראש יש אומרים שמותר לו לענות "אמן" אחריו, שכן עניית "אמן" זו מהווה כקבלת דברים שמאמין בה' שצוונו להניח תפילין, ואין זה נחשב כ'הפסק', אך כיוון שיש החולקים על כך, אין לענות אמן על ברכה זו בין תפילין של יד לשל ראש, ומכל מקום מי שענה אינו צריך לברך על התפילין של ראש אחר כך.

גם כאשר מניחים תפילין ללא ברכה, כגון בהנחת תפילין דרבינו תם, או מי שחלץ תפיליו על מנת להחזירן (במקרה שאינו מברך בשנית), יש לסמוך את הנחת התפילין של יד לשל ראש מבלי להפסיק בדיבור ביניהן, אלא שבמקרה זה ניתן לענות על דברים שמותר לענות עליהן בפסוקי דזמרה (קדיש, קדושה 'ברכו' ואמן על כל הברכות) אך לא יענה "ברוך הוא וברוך שמו".