הלכה יומית

תקנו חכמים שאחר תפילת לחש של ליל שבת, יאמר הש"ץ ברכה אחת מעין שבע, היינו מעין שבע הברכות שבתפלת השבת: א) "מגן אבות" כנגד ברכת אבות ("מגן אברהם"); ב) "מחיה מתים" כנגד ברכת גבורות ("מחיה המתים"); ג) "הא-ל הקדוש" כנגד ברכת קדושת השם ("הא-ל הקדוש", ובעשי"ת "המלך הקדוש"); ד) "המניח לעמו" כנגד ברכת קדושת היום ("רצה במנוחתנו"); ה) "לפניו נעבוד" כנגד ברכת העבודה ("רצה"); ו) "ונודה לשמו" כנגד ברכת הודאה ("מודים"); ז) "אדון השלום" כנגד ברכת השלום ("שים שלום").

טעם תקנת ברכה זו הוא, מפני שבתי כנסיות שבימיהם היו בשדות ששם מצויים מזיקים, וחששו שישנם אנשים שמאחרים ושוהים לאחר שהסתיימה תפילת הציבור, ואם יישארו יחידים בבית הכנסת יסתכנו, לכך האריכו תפילת הציבור, כדי שיהא פנאי ליחיד לגמור תפילתו, בעוד שהש"ץ אומר ברכה זו. (וגם כיום שבתי הכנסיות הם בישוב, ולא שייך כלל טעם זה – אומרים אותו, לפי שתקנת חכמים לא בטלה אע"פ שבטל הטעם שבגללו תקנו). ועל פי הסוד מבואר שהיא כעין חזרת הש"ץ, ומה שלא תקנו חזרת הש"ץ בתפלת ערבית הוא מפני שמלכתחילה נתקנה ערבית כ'תפלת רשות' (- כמובן שהיום היא חובה גמורה, אך מתחלה כך היה מעמדה), ולכן לא ראו צורך שהשליח ציבור יוציא ידי 'חובה', אך תפלת ערבית של שבת אין מעמדה כתפלת ערבית בימות החול, ועשו בה כעין 'חזרת הש"ץ'.

בכל ימות החול אומר הש"ץ אחרי תפילת שמונה עשרה קדיש שלם עם "תתקבל", ואילו במוצאי שבת אומר חצי קדיש, ורק אחרי אמירת "ויהי נועם" ו"ואתה קדוש" אומר קדיש תתקבל. ואם טעה הש"ץ ואמר אחר שמונה עשרה קדיש תתקבל – כדרכו בימות השבוע – יאמרו לאחר מכן "ויהי נועם" ו"ואתה קדוש", ואחר כך יאמר הש"ץ שוב קדיש שלם, אך ידלג על הפיסקא "תתקבל" (אחרי "דאמירן בעלמא ואמרו אמן" ימשיך "יהא שלמא רבא מן שמיא").

אם חל יום טוב או יום הכיפורים באחד מששת ימי המעשה בשבוע הקרוב (אפילו ביום שישי ), אין אומרים "ויהי נועם" ולא "ואתה קדוש", אלא מיד אחרי תפילת שמונה עשרה אומר הש"ץ קדיש תתקבל, כמו בשאר ימות החול. אבל כאשר חל יום טוב או יום הכיפורים בשבת, וכל ששת ימי השבוע הם "ימי מעשה" – אומרים "ויהי נועם" ו"ואתה קדוש" במוצאי שבת שלפניו.

אודות גלילת ספר התורה נאמר בגמרא: "הגוללו נוטל שכר כולן", משום כך כתבו הפוסקים שרווח המנהג בעבר לתת 'כיבוד' זה לגדול שבקהל. אלא שלמעשה כיום נהוג שמכבדים את אחד מהקהל להגביה את הס"ת, ולאו דוקא את הגדול שבהם, ובלבד שמסוגל הוא להחזיקו בבטחה ולהראות הכתב לקהל כראוי, ואם אינו יכול אין לכבדו בכך, וגם הוא ימנע עצמו מזה אם מכבדים אותו.

למנהגנו מגביהים את ספר התורה לאחר סיום הקריאה בספר התורה. המגביה פותח שלושה עמודים מספר התורה (ומי שיש לו כח יכול לפתוח יותר), ומגביה את הס"ת כשהכתב מול פניו. מסתובב לשמאל (באופן שייראה הכתב לעומדים מימין), ואז מסתובב בחזרה לימינו. לאחר מכן מניח את הס"ת על שולחן הקריאה, והמגביה סוגרה בעצמו, אחר כך הולך אחורנית ומתיישב – תוך כדי שהוא אוחז את הס"ת סגור – על כסא או ספסל.

בעת הגבהת הס"ת הקהל עומדים, וכל אדם (הקרוב אל הבימה) ישתדל להתקרב אל הבימה כדי שיוכל לקרוא מה שכתוב בספר תורה. בעת הגבהת הס"ת אומרים – הן הציבור והן המגביה – "וזאת התורה . . ויאדיר". ויש שכתבו שטוב שיסתכל האדם בתיבה שהאות הראשונה שלה היא כמו האות הראשונה של שמו.

כאשר סוגר המגביה את ספר התורה, עליו להקפיד לסגור באופן שהתפר (שבין יריעה ליריעה בספר התורה) יהיה באמצע (היינו בין שני עצי החיים). למנהגנו חוגרים את האבנט בתחילת השליש התחתון של ספר התורה. בגלילת ספר התורה נוהגים לכבד גם ילדים, וזאת בכדי לחנכם במצוות . לאחר ההגבהה ניתן לתת לקטן לאחוז את ספר התורה.

על השבת שבין לידת התינוק להכנסתו בבריתו של אברהם אבינו, מובא במדרש משל למלך שגזר ואמר לכל אורחיו שלא יקבלו פניו עד שיראו מתחילה את פני המלכה, "כך אמר הקב"ה לא תביאו לפני קרבן עד שתעבור עליו שבת, שאין ז' ימים בלא שבת ואין מילה בלא שבת", וכתבו הפוסקים שמטעם זה נהגו שבת לפני המילה לעשות סעודת "שלום זכר" בליל שבת, והפוסקים הגדירו סעודה זו כ"סעודת מצווה".

הולכת ספר התורה מבימת הקריאה אל ארון הקודש צריכה להיות דרך צד ימין. וכתבו הפוסקים שכאשר מחזירים את ספר התורה מיד אחרי הגבהה (כמו בשבת במנחה) ילך הגולל אחר ספר התורה עד לפני ארון הקודש, ויעמוד שם עד שיניחו את הספר תורה במקומו בתוך ארון הקודש. לגבי הכנסת ספר התורה לארון הקודש אין הקפדה שההכנסה תהיה דוקא ע"י אותו אדם שהוציאו.

על אף שבדרך כלל נהוג לערוך את סעודת "שלום זכר" בליל שבת שקודם ברית המילה ויש לה שייכות למצוות המילה, כתבו הפוסקים שגם אם הברית אינה בזמנה נוהגים לערוך סעודה זו בשבת הראשונה ללידתו, משום שסעודה זו נקבעה כהודאה לה' על לידת התינוק בשלום. טעם נוסף לעריכת סעודה זו הוא כניחומים לילד על ששכח תורתו שלמד במעי אמו. ומסיבה זו אף נוהגים לאכול קטניות המזכירים תנחומים, והמנהג לאכול ארבעס (גרגירי חומוס).

בשעה שמוליכים את הס"ת אל ארון הקודש – חייבים כל הקהל לעמוד, ואסור להפנות את הגב אל ספר התורה. ונוהגים להביט לעבר הס"ת לאורך הדרך אל ארון הקודש, וכן לנשקו כשעובר לפניהם. ומחנכים במיוחד את ילדי ישראל לנשק את הס"ת. הרב המגיד אמר: הלואי היו נושקים הס"ת באותה האהבה, שהיה הבעש"ט מנשק את הילדים בהוליכו אותם אל ה"חדר". וכן אמר כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב שאדם שיהיו לו במשך שבעים שנה בני חיי ומזוני רוויחי עם ארמונות והיכלות, אין לדבר כל ערך לגבי הזכות שיש לו בנשיקה אחת בספר תורה.