הלכה יומית

בשנת הקהל יש לאסוף את כל חלקי התורה – פשט, רמז, דרוש וסוד – ולאחדם יחד, ובפרט את ענייני התורה שבהם נתבארו פרטי העניינים ד"הקהל", בנגלה דתורה, וכולל ובמיוחד בפנימיות התורה כפי שנתבארה בתורת החסידות. ופעמים הורה הרבי בשנת הקהל שמי שיש בידו העתקות נאמנות מענייני מנהגים הקשורים עם פסק הלכה, כתבי חסידות, מכתבים, רשימות ושיחות קודש, ודברי ימי חסידים הראשונים ברי סמכא בכתב או בעל פה – ישתדל לשלחם לבית חיינו על מנת שידפיסו ויפיצו זאת.

פעולות שנת הקהל צריכות לכלול אף את העבודה עם "הנשים והטף", וההשפעה על נשים במסגרת "הקהל" – תיעשה על ידי נשים. גם הפעולה על הטף, כדי שתהיה באופן טוב ונקל יותר הרי זה צריך להיעשות ע"י נשים. ובמיוחד כשמדובר אודות תינוק הצריך לאמו. ומתפקידן של הנשים להשפיע גם על האנשים שיעסקו בעניין "הקהל".

נאמר: "זכור את יום השבת לקדשו", ותקנו חכמים שזכירה זו תהיה על כוס יין בכניסת השבת. את קידוש זה יש לעשות במקום הסעודה, ולמדו זאת מן האמור: "וקראת לשבת עונג" ודרשו על-כך: "במקום עונג . . שם תהא קריאת הקידוש", כלומר, שיש לקדש דווקא במקום בו סועד את סעודת השבת. וכבר דרשו על מאמר חז"ל שהקידוש צריך להיות במקום סעודה במשמעותו הפנימית, שרמז בדבר שעל האדם לדעת ש"אין קידוש" – היינו שלא יוכל להתקדש בקדושה יתירה – "אלא במקום סעודה", היינו כאשר יהיה נזהר באכילתו בכל הפרטים.

משמעות הדין של "אין קידוש אלא במקום סעודה" היא, שאם קידש ולא סעד אחריו במקום בו קידש, לא יצא ידי חובת קידוש; וכן אם קידש בבית אחד ואכל בבית אחר (בין שהיה בדעתו מתחילה לאכול בבית האחר, ובין ששינה דעתו והחליט לאכול בבית אחר) לא יצא ידי חובתו בקידוש הראשון, אלא צריך לחזור ולקדש לפני האכילה בבית האחר. וכן גם מי שאינו מקדש בעצמו, אלא שומע קידוש מאחר – צריך השומע לאכול מיד אחרי הקידוש, במקום שבו היה כששמע את הקידוש.

ברכת "לישב בסוכה" מברכים לאחר ברכת המוציא או מזונות, לפני האכילה. ואם שכח לברך "לישב בסוכה", יברך מתי שנזכר. ואפילו אם נזכר רק לאחר שסיים את הסעודה – כל זמן שלא יצא מן הסוכה – יברך אחר הסעודה, כיון שעצם השהייה בסוכה גם היא מצוה. אם כבר יצא מהסוכה – אינו צריך לחזור כדי לברך. יצא מן הסוכה וחזר אחרי שעתיים, אם רוצה לאכול דבר שברכתו "המוציא" או "מזונות" יותר מכביצה יברך שוב "לישב בסוכה". וכן אם יצא מן הסוכה והיה בדעתו לחזור לאחר שעתיים, אך התחרט וחזר אחרי זמן מועט – אם רוצה לאכול דבר שברכתו "המוציא" או "מזונות" יותר מכביצה – חייב לחזור ולברך "לישב בסוכה".

המקדש בחדר אחד ודעתו ללכת לאכול בחדר אחר בתוך אותו בית – יצא ידי חובתו ואינו צריך לחזור ולקדש לפני האכילה בחדר השני. ובלבד שאכן כך היתה דעתו מתחילה (ולכתחילה טוב שלא לעשות כן). אבל אם בעת הקידוש היה סבור לאכול באותו החדר, ואחר כך נמלך ועבר לחדר אחר – לא יצא ידי חובתו. בשעת הדחק יכול אף לצאת אחרי הקידוש מהבית ולאכול בחצר וכדומה, במקום שבו יכול לראות את מקום הקידוש. ולעבור ממקום הקידוש לפינה אחרת באותו החדר – מן הדין מותר אף אם לא היה כך בדעתו, אך לכתחילה טוב שלא לעשות זאת (אם לא חשב על כך כשקידש).

הפעולות הקשורות ל"הקהל" צריכות להתקיים במשך כל השנה, ולא רק בחג הסוכות; ויש להמשיך בכך אף בשנה הבאה, ובשנה זו צריכים כל ענייני עבודת ה' לעבור ב"שער" של "הקהל", ולהיות חדורים ברוח של "הקהל". החובה לעסוק בענייני "הקהל" מוטלת על כל אחד ואחד מישראל, ואינו יכול לצאת ידי חובתו על ידי אחרים. ועל כל אחד ואחד להשפיע גם על אחרים לעסוק בענייני "הקהל".

בשנת הקהל ישנה תוספת הדגשה על כך שכל בני ישראל הינם "קהל אחד". יש ללמוד במשך השנה את ההלכות הנוגעות ל"הקהל" ברוחניות – כמבואר בתורת המוסר ובתורת החסידות והקבלה. וכאשר פוגשים יהודי, מקדימים לברכו בעניין "הקהל" – שתהיה הצלחה רבה בפעולות "הקהל" הן בנוגע לעצמו, להקהיל את כל פרטי ענייניו, והן בנוגע לפעולה עם הזולת. גם ילדים יעסקו בענייני הקהל – הן בהתאספות יחד ללימוד וקבלת החלטת טובות; והן ב"הקהל" שעושה כל אחד בעצמו.

בשנת הקהל על כל אחד להקהיל אנשים ונשים וטף ללמוד ולשמוע יחד דברי תורה; לקרבם אל ה"מאור שבתורה" היא פנימיות התורה; ולעורר אותם "ליראה את ה'", עד שהדבר ישפיע עליהם לקיום התורה והמצוות ביראת שמים "כל הימים", באופן ש"כאילו עתה נצטווה בה מפי הגבורה". תחילת ההשפעה על האנשים שאותם מקהיל, היא על ידי היותו דוגמא חיה מה הם חיים יהודיים.

בשנת הקהל יש לנצל כל הזדמנות שמתאפשר לעשות כינוסי הקהל, ואף ללכת ולחפש בעצמו הזדמנויות נוספות. חובה זו מוטלת במיוחד על כל מי שהוא "מלך" – גדול בסביבתו: רב בקהילתו, מחנך בכיתתו, אב במשפחתו. כינוסי "הקהל" יתקיימו במקום קדוש – בית הכנסת ובית המדרש, בית תורה, בית תפלה או בית גמ"ח, ועד לבית פרטי שנעשה בית תורה תפלה וגמ"ח, "בית חב"ד".

כינוסי "הקהל" צריכים להתקיים במיוחד בשבתות, בימי הקריאה בתורה, וביומי דפגרא – החל מעשרת ימי תשובה, על אחת כמה וכמה ביום הכיפורים, על אחת כמה וכמה בד' הימים שבין יוהכ"פ וחג הסוכות, ועל אחת כמה וכמה בחג הסוכות. בהקהלת אנשים ונשים, מובן שצריך להיות כפי הוראת התורה, בהפרדה ביניהם. ודווקא על ידי מחיצות אלו הרי הם מתאחדים.

על יום הכיפורים נאמר: "ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש". ודרשו חז"ל שכוונת התורה היא להורות – "הכינו עצמכם בתשיעי לעינוי העשירי, שתאכלו ותשתו בתשיעי כדי שתוכלו להתענות בעשירי", ומצוה זו היא מאהבת הקב"ה לישראל שציווה להתענות יום אחד בשנה – לטובתם לכפר עוונותיהם; וגם בתענית זו רוצה הוא שלא יינזקו, ולכן ציווה שיאכלו וישתו תחלה שלא יזיק להם העינוי, ואסור להתענות בערב יום הכיפורים. ואמרו חכמים ש"האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי", ונוטל שכר על תענית של יומיים. ויש לאכול ביום זה כשיעור אכילה של יומיים, ולפחות יאכל שתי סעודות – סעודת שחרית, וסעודה מפסקת.