הלכה יומית

בשנת הקהל על כל אחד להקהיל אנשים ונשים וטף ללמוד ולשמוע יחד דברי תורה; לקרבם אל ה"מאור שבתורה" היא פנימיות התורה; ולעורר אותם "ליראה את ה'", עד שהדבר ישפיע עליהם לקיום התורה והמצוות ביראת שמים "כל הימים", באופן ש"כאילו עתה נצטווה בה מפי הגבורה". תחילת ההשפעה על האנשים שאותם מקהיל, היא על ידי היותו דוגמא חיה מה הם חיים יהודיים.

בשנת הקהל יש לנצל כל הזדמנות שמתאפשר לעשות כינוסי הקהל, ואף ללכת ולחפש בעצמו הזדמנויות נוספות. חובה זו מוטלת במיוחד על כל מי שהוא "מלך" – גדול בסביבתו: רב בקהילתו, מחנך בכיתתו, אב במשפחתו. כינוסי "הקהל" יתקיימו במקום קדוש – בית הכנסת ובית המדרש, בית תורה, בית תפלה או בית גמ"ח, ועד לבית פרטי שנעשה בית תורה תפלה וגמ"ח, "בית חב"ד".

בכל המצוות יש פנימיות וחיצוניות, ובפנימיות השבת יש "זכור" ו"שמור": בחינת "זכור" בפנימיות היא הכוונה בתפלה ובתלמוד תורה לדבקה בה' אחד, ובחינת "שמור" בפנימיות היא השביתה מדיבורים גשמיים, כמו ששבת ה' מעשרה מאמרות שנבראו בהם שמים וארץ גשמיים. ככל שהאדם זהיר יותר בשבת קודש מאיסורים במחשבה דיבור ומעשה חלילה, שלא לעבור שום איסור שבת, כך יתקדש יותר כל השבוע; ויש להשכים ולעסוק בתפילה בהתבוננות והעמקה כמה שאפשר, ולנצל את השבת, מלבד זמני האכילה והשינה, לתורה ועבודת ה'.

אדם הפוגש את רעהו בשבת, לא יאמר לו כדרך שאומר בחול "בוקר טוב", אלא יאמר לו "שבת שלום" או "גוט שבת", וכדומה, כדי לקיים "זכור את יום השבת". וכן יש לחנך את הילדים בדרך ארץ, לומר "שבתא טבא" לרב, להוריהם וקרוביהם ומתפללי בית הכנסת. בחדר הטבילה אין לומר "שבת שלום", אך מותר לקרוא לאדם ששמו "שלום" בשמו, כיון שאינו מתכוון על ענין השלום אלא להזכרת שמו של אותו אדם.

על השבת נאמר: "וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר" ודרשו חכמים: "שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול", ואסור להרבות בשבת בשיחת דברים בטלים, גם אם אין מזכירים בהם כלל אודות עשיית מלאכה, אולם על "חפצי שמים" (לצורך מצווה) מותר לדבר בשבת כאשר יש צורך למצווה בדיבור זה דווקא בשבת, אבל אם אין צורך בדיבור ותכנון זה דווקא בשבת, אין לדבר עליו עד לאחר השבת. ועל כן אסור לומר שמתכנן הוא בצאת השבת לעשות דבר מצוה שאסור לעשותה בשבת, כיוון שאין אמירתו מועילה למצווה, ועל כן לא ידבר על כך בשבת (ואם הדיבור בזה יזרז אותו יותר לעשות המצווה, מותר).

מצוה מן המובחר לברור את היין הטוב והמשובח ביותר (עבורו) לקידוש ולהבדלה. וניתן להשתמש ביין שחור, אדום או לבן. ואין צריך לחזר אחר יין אדום אם אינו משובח מן הלבן. כמו כן מותר להשתמש ביין מבושל או יין מתובל שמעורב בו דבש, ואפילו אם יש לו יין אחר אלא שאינו טוב כמותם. אך אין לקדש או להבדיל על יין שריחו רע. אין לקדש או להבדיל על יין שהיה מגולה, ואם היה מגולה שעה מועטת בלבד – אין להקפיד אלא אם כן השתנה ריחו וטעמו.

מותר לנחם אבלים בשבת. ומותר לומר כדרך שאומרים בחול המקום ינחם אתכם כו', כי בכך שמבקש על נחמתו אינו מעורר בכי, אך אין זה נכון ללכת לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת בלבד (ולא בשאר ימות השבוע), ובקושי התירו ניחום אבלים בשבת שמא יבואו להצטער. אך מי שמנחם אבלים בדרך כלל בחול, והזדמן פעם שמסתדר לו יותר ללכת בשבת – הרי מותר לו לעשות זאת. כמו כן מי שטרוד בימות החול ואינו יכול ללכת לנחם אבלים, ילך בשבת.

יין ששתה ממנו אדם, פגמו ואין להשתמש בו לקידוש והבדלה. ואפילו אם שתה מתוך בקבוק, או חבית נפגם כל היין שבהם. וגם אם הטה את הכוס או הבקבוק ושפך ממנו יין באוויר אל תוך פיו – פגמו. יין פגום ניתן לתקנו על ידי שיוסיפו עליו מעט יין שלא שתו ממנו. ולאחר שהוסיפו עליו מעט מהבקבוק וכדומה נעשה מתוקן. כמו כן, ניתן לתקן יין פגום על ידי שיוסיפו עליו מעט מים שאינם פגומים. ובשעת הדחק, כשיש לו רק יין פגום ואין לו לא יין ולא מים לתקן על ידם – יכול להשתמש ביין הפגום.

מותר לבקר חולים בשבת, ולא יבקש עליהם רחמים כדרך שאומרים בחול, אלא צריך להרחיב דעתם בדברי תנחומים שלא יצטערו בשבת, ויאמר: "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא". וביארו הראשונים שהאיסור להתפלל בשבת לרפואת חולים, הוא מחשש שהתפילות יביאו לידי עצב בשבת. עם זאת, מותר לאדם לבקש על עצמו אף בשבת, אך בציבור מותר לבקש רק על חולה שיש בו סכנה ביום השבת בעצמו, וחולה שאינו מסוכן עד-כדי-כך אין לזעוק עליו בציבור בשבת, ולמעשה מקלים להזכירו באמירת "מי שברך" כיוון שאומרים בשבת את הנוסח "שבת היא מלזעוק".

יין שנגע בו גוי, נאסר בשתיה. אך אם לא נגע ביין עצמו אלא בבקבוק, אם לא שכשכו – מותר, ובלבד שהיה הבקבוק סגור. יין שגוי ראה אותו אך לא נגע בו – מותר בשתיה, ונוהגים להחמיר שלא להשתמש בו לקידוש. יין מבושל, אינו נאסר בנגיעת גוי. יהודי המחלל שבת בפהרסיא, דינו כנכרי לענין זה ואוסר יין בנגיעתו.

מצות עשה על כל אחד מישראל לשמוע קול שופר בראש השנה. ומנהג ישראל להביא את הילדים, ואפילו קטני קטנים – לשמוע יחד עם המבוגרים את תקיעת שופר. לקיום מצוות שופר מצוה מן המובחר להשתמש בשופר מקרן, (ויש המדקדקים שיהיה של איל שעל ידי זה יזכור לנו הקב"ה את עקידת יצחק). ולכתחילה נכון שהשופר של ראש השנה יהיה כפוף ולא 'פשוט' (– ישר), אך בדיעבד, גם אם תקע בשופר פשוט, יצא ידי חובה.

צריך למלא את הכוס ביין עד שתהיה הכוס מלאה על כל גדותיה. והמנהג הוא להוסיף עוד יין, עד שיישפך יין מהכוס החוצה. אלא שמקפידים שיישפך לתוך כלי שלם ולא על הארץ, כדי שלא יהיה בזיון. צריך שיהיה בכוס לכל הפחות רביעית (86 סמ"ק) יין. אם יש לו כוס גדולה יותר מרביעית ואין לו מספיק יין כדי למלא את כל הכוס, או שאינו רוצה להוסיף עוד יין – יכול להכניס דבר כל שהוא לתוך הכוס כדי להגביה את היין עד שתהיה הכוס מלאה, כי אינה צריכה להיות מלאה דוקא מיין אלא די ברביעית יין, ורק שלא תהיה הכוס חסרה.