הלכה יומית

אם אין כהן בבית הכנסת, טוב להקדים את הלוי ולקרוא לו לעלות ראשון, אם הוא שווה בחכמה לישראל. והעושה כן מאריך ימים. אבל אין חיוב בדבר, אלא אם ירצה יכול לקרוא לכל העליות לישראלים. וכשקורא ללוי או לישראל לעליית ראשון יאמר הגבאי "במקום כהן", כדי שלא יטעו ויחשבו שהוא כהן.

אם אין לוי בבית הכנסת, הכהן שעלה ראשון יעלה פעם נוספת לעליית שני במקום לוי, ויברך שנית. אבל לא יעלה כהן אחר, כדי שלא יאמרו שהראשון פגום. אם התחיל הכהן לברך ברכת התורה פעם שניה (שאמר כבר בא"י) כי היה סבור שאין בבית הכנסת לוי, והתברר שיש שם לוי או שנכנס לוי לביהכנ"ס – אין מפסיקים אותו. אך אם אמר רק "ברכו" ועדיין לא התחיל בברכה – מפסיקים אותו ויעלה הלוי. אם קרא הגבאי לכהן או ללוי מסויים, והתברר שאינו נמצא כעת בבית הכנסת – לא יקרא לאחר בשמו משום פגמו של ראשון, אלא יעלה כהן או לוי אַחֵר מעצמו.

אם לא היה נוכח כהן בבית הכנסת וקראו ללוי או ישראל, ואז נכנס כהן לבית הכנסת (או הבחינו שהיה כבר בשעה שקראו ללוי או לישראל) – יעמוד הקרוא שאינו כהן ליד שולחן הקריאה עד שיסיים הכהן (ואם הוא ישראל: עד שיסיימו הכהן והלוי), ואז יעלה הוא. וכן הדין אפילו אם כבר אמר "ברכו". אך אם התחיל כבר לברך ברכת התורה (שאמר כבר בא"י) ואז נכנס הכהן לבית הכנסת – אינו פוסק.

במקום הצורך יכול הכהן למחול על כבודו – בפרט בשני וחמישי – ולתת רשות לישראל לעלות לתורה ראשון, וצריכים כל הכנהנים שבמקום למחול, ואח"כ יאמר הגבאי בפירוש "ברשות כהן". ואם הכהנים יצאו החוצה יכול הגבאי לומר "אין כאן כהן". וטוב לכבד את הכהן בהוצאת הס"ת, כדי לקיים "וקדשתו" במקצת. אך למרות שמן הדין יכול כהן למחול על כבודו, למעשה היו רבותינו נשיאינו מדקדקים ביותר, בדרך כלל, שבכל קריאה בתורה יהיה הסדר: כהן, לוי, ישראל. רק במקום שיש צורך מיוחד קוראים לאַחֵר ברשות הכהן.

נוהגים שהשולחן מכוסה במפה כל יום השבת לכבוד השבת, ואם במהלך השבת התלכלך השולחן, או רצפת הבית, ראוי לנקות אותם כדי לכבד את השבת בבית נקי. ומצוה לשמוח בשבת , וכן צריך אדם להימנע מכל דבר הגורם לו צער, בלבול וטרדה, כדי שלא ימנע מעונג שבת, ומכבוד השבת הוא להימנע במיוחד מכעס ומריבה וביחוד יש להיזהר בערב שבת.

בכל המצוות יש פנימיות וחיצוניות, ובפנימיות השבת יש "זכור" ו"שמור": בחינת "זכור" בפנימיות היא הכוונה בתפלה ובתלמוד תורה לדבקה בה' אחד, ובחינת "שמור" בפנימיות היא השביתה מדיבורים גשמיים, כמו ששבת ה' מעשרה מאמרות שנבראו בהם שמים וארץ גשמיים. ככל שהאדם זהיר יותר בשבת קודש מאיסורים במחשבה דיבור ומעשה חלילה, שלא לעבור שום איסור שבת, כך יתקדש יותר כל השבוע; ויש להשכים ולעסוק בתפילה בהתבוננות והעמקה כמה שאפשר, ולנצל את השבת, מלבד זמני האכילה והשינה, לתורה ועבודת ה'.

אדם הפוגש את רעהו בשבת, לא יאמר לו כדרך שאומר בחול "בוקר טוב", אלא יאמר לו "שבת שלום" או "גוט שבת", וכדומה, כדי לקיים "זכור את יום השבת". וכן יש לחנך את הילדים בדרך ארץ, לומר "שבתא טבא" לרב, להוריהם וקרוביהם ומתפללי בית הכנסת. בחדר הטבילה אין לומר "שבת שלום", אך מותר לקרוא לאדם ששמו "שלום" בשמו, כיון שאינו מתכוון על ענין השלום אלא להזכרת שמו של אותו אדם.

על השבת נאמר: "וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר" ודרשו חכמים: "שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול", ואסור להרבות בשבת בשיחת דברים בטלים, גם אם אין מזכירים בהם כלל אודות עשיית מלאכה, אולם על "חפצי שמים" (לצורך מצווה) מותר לדבר בשבת כאשר יש צורך למצווה בדיבור זה דווקא בשבת, אבל אם אין צורך בדיבור ותכנון זה דווקא בשבת, אין לדבר עליו עד לאחר השבת. ועל כן אסור לומר שמתכנן הוא בצאת השבת לעשות דבר מצוה שאסור לעשותה בשבת, כיוון שאין אמירתו מועילה למצווה, ועל כן לא ידבר על כך בשבת (ואם הדיבור בזה יזרז אותו יותר לעשות המצווה, מותר).

מצוה מן המובחר לברור את היין הטוב והמשובח ביותר (עבורו) לקידוש ולהבדלה. וניתן להשתמש ביין שחור, אדום או לבן. ואין צריך לחזר אחר יין אדום אם אינו משובח מן הלבן. כמו כן מותר להשתמש ביין מבושל או יין מתובל שמעורב בו דבש, ואפילו אם יש לו יין אחר אלא שאינו טוב כמותם. אך אין לקדש או להבדיל על יין שריחו רע. אין לקדש או להבדיל על יין שהיה מגולה, ואם היה מגולה שעה מועטת בלבד – אין להקפיד אלא אם כן השתנה ריחו וטעמו.

מותר לנחם אבלים בשבת. ומותר לומר כדרך שאומרים בחול המקום ינחם אתכם כו', כי בכך שמבקש על נחמתו אינו מעורר בכי, אך אין זה נכון ללכת לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת בלבד (ולא בשאר ימות השבוע), ובקושי התירו ניחום אבלים בשבת שמא יבואו להצטער. אך מי שמנחם אבלים בדרך כלל בחול, והזדמן פעם שמסתדר לו יותר ללכת בשבת – הרי מותר לו לעשות זאת. כמו כן מי שטרוד בימות החול ואינו יכול ללכת לנחם אבלים, ילך בשבת.

על אף האמור שהטועה בשבת והתחיל לומר את תפלת החול בתפלת עמידה, עליו לסיים את אותה הברכה שהתחיל; בתפלת מוסף שונה הדבר – וגם במקרה שכבר החל לומר ברכת "אתה חונן", או שאר הברכות ונזכר באמצע הברכה שהוא שבת או יו"ט – עליו להפסיק אפילו באמצע הברכה ולהתחיל ברכה אמצעית של מוסף, כיוון שבתפלת מוסף לא תקנו י"ח ברכות גם בחול, והראיה שבראש חודש שחל בחול לא אומרים במוסף י"ח ברכות.

מי שטעה בערבית של שבת והתפלל של חול, ולא נזכר עד הבוקר – יתפלל בשחרית פעמיים שמונה עשרה (של שחרית), כשהשניה לתשלומי ערבית. ואם טעה בשחרית והתפלל של חול, ולא נזכר עד שהתפלל מוסף – אינו צריך לחזור. ואם טעה במנחה והתפלל של חול, ולא נזכר עד שחשכה יתפלל פעמיים שמו"ע – כשבתפלה הראשונה יאמר "אתה חוננתנו" ובשנייה לא יאמר "אתה חוננתנו", ויכווין בה שהיא בתורת נדבה (מפני הספק).