הלכה יומית

המתפלל תפלת ערבית או במנחה של שבת והתכוון לומר "אתה חונן", אך אמר רק את המלה "אתה" בלבד, לא יגמור את ברכת "אתה חונן", לפי שלא התחיל עדיין תפילת חול בפיו, שהרי המלה "אתה" היא גם כן בתפילת (ערבית ומנחה) ולכן ימשיך מיד "קדשת את יום השביעי" או "אחד ושמך אחד". ואם הוא בתפילת שחרית (שאין תיבת "אתה" באותה תפילה) – צריך לגמור את ברכת "אתה חונן", ואחר כך יתחיל "ישמח משה". ואם אם היה יודע שהוא שבת, אלא שנכשל בלשונו מחמת הרגלו בימות החול ואמר "אתה", ונזכר לפני שאמר "חונן" – אזי אפילו בתפילת שחרית לא יגמור את ברכת "אתה חונן", אלא יאמר מיד "ישמח משה". ויהיה פירוש דבריו: אתה הקב"ה ישמח משה במתנת חלקו.

על אף האמור שהטועה בשבת והתחיל לומר את תפלת החול בתפלת עמידה, עליו לסיים את אותה הברכה שהתחיל; בתפלת מוסף שונה הדבר – וגם במקרה שכבר החל לומר ברכת "אתה חונן", או שאר הברכות ונזכר באמצע הברכה שהוא שבת או יו"ט – עליו להפסיק אפילו באמצע הברכה ולהתחיל ברכה אמצעית של מוסף, כיוון שבתפלת מוסף לא תקנו י"ח ברכות גם בחול, והראיה שבראש חודש שחל בחול לא אומרים במוסף י"ח ברכות.

מי שטעה בערבית של שבת והתפלל של חול, ולא נזכר עד הבוקר – יתפלל בשחרית פעמיים שמונה עשרה (של שחרית), כשהשניה לתשלומי ערבית. ואם טעה בשחרית והתפלל של חול, ולא נזכר עד שהתפלל מוסף – אינו צריך לחזור. ואם טעה במנחה והתפלל של חול, ולא נזכר עד שחשכה יתפלל פעמיים שמו"ע – כשבתפלה הראשונה יאמר "אתה חוננתנו" ובשנייה לא יאמר "אתה חוננתנו", ויכווין בה שהיא בתורת נדבה (מפני הספק).

מי שהתפלל ואינו זוכר האם התפלל תפילת שמונה עשרה של חול או של שבת – יש להסתפק אם צריך לחזור ולהתפלל, ולכן עליו לכוון לצאת ידי חובתו בשמיעת חזרת הש"ץ . וכן אם אירע לו כך בתפילת ערבית – יקשיב ל"ברכה מעין שבע" שאומר הש"ץ ויתכוון לצאת בזה ידי חובתו (וטוב שיאמרנה עם הש"ץ).

שליח ציבור שטעה בתפילת לחש והתחיל לומר ברכות אמצעיות של חול – אם נזכר לפני סיום ברכות אמצעיות דינו כיחיד כמפורט בהלכות הקודמות, אך אם נזכר אחרי שהשלים תפילתו אינו חוזר (מפני טורח הצבור), אלא סומך הוא על התפילה שיתפלל בקול רם. ואם טעה בחזרת הש"ץ והתחיל לומר ברכות אמצעיות של חול – צריך להפסיק מיד כשנזכר, אפילו באמצע ברכה, ולהתחיל מיד ברכה אמצעית של שבת (בשחרית "ישמח משה", במוסף "תקנת שבת", במנחה "אתה אחד". וביו"ט: "אתה בחרתנו").

היציאה לנאות דשא (מקום נופש), צריכה להיות באופן שיביא תועלת הנרצה כפשוטו ממש בהבראת הגוף וחיזוקו כמ"ש הרמב"ם ש"היות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא". ומזה יש להסיק במכל שכן עד כמה נוגע שתהיה הנשמה בריאה. ועל כן יש להוסיף שיעור לימוד מיוחד לימי החופש ולחפש הזדמנות לעורר את אחרים הבאים להינפש במקומו וסביבותיו, לתורה עבודה וגמ"ח כל אחד לפי מצבו. ולפעמים כדאי גם להסבירם, אשר אין אתנו יודע בסוד ההשגחה העליונה, ואולי תכלית ביאתם למקום זה הוא כדי להוסיף אבנים טובות בכתרו של מלך מלכי המלכים הקב"ה.

לאחר אמירת הפסוקים מוליך הש"ץ את הס"ת אל שולחן הקריאה, דרך צד ימין שלו. ויאחז הס"ת כך שפני הס"ת יהיו כלפי הקהל. בשעה שמוליכים את הס"ת אל שולחן הקריאה – חייבים כל הקהל לעמוד, ואפילו השומע את קולו של הנושא ספר תורה, אף על פי שאינו רואה אותו, חייב לעמוד, ואסור להפנות את הגב אל ספר התורה . אין להסיר את ה"כתר" מהספר תורה, לפני שמעלים את הס"ת על הבימה שעליה ניצב שולחן הקריאה.

בעת הולכת ספר התורה נוהגים להביט לעבר הס"ת לאורך הדרך אל שולחן הקריאה, וכן לנשקו. עם זאת לא יוליך הש"ץ את הספר תורה למקומות שונים בבית הכנסת ויאריך את דרכו כדי שינשקו הקהל את הס"ת – אלא ילך כדרכו לכיוון שולחן הקריאה, וכל אחד ישתדל להתקרב לשם על מנת לנשק את הס"ת. ובמיוחד מחנכים את הילדים לנשק את הס"ת. הרב המגיד אמר: הלואי היו נושקים הס"ת באותה האהבה, שהיה הבעש"ט מנשק את הילדים בהולכתם אל ה"חדר". וכן אמר כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב שאדם שיהיו לו במשך שבעים שנה בני חיי ומזוני רוויחי עם ארמונות והיכלות, אין לדבר כל ערך לגבי הזכות שיש לו בנשיקה אחת בספר תורה.

את מאה הברכות מברכים במשך היממה. בימות החול, מגיעים למספר מאה ברכות בשלוש התפילות, ברכות השחר ושאר הברכות הקבועות בכל יום ובכל עת. אך בשבת וביום טוב שאין שמונה עשרה ברכות בתפילה – חסרים ברכות ממנין מאה הברכות. לכן צריך להרבות במשך השבת והיום טוב באכילת פירות ומיני מגדים, ובהרחת מיני בשמים, כדי לברך עליהם וכך להשלים למאה ברכות.

בערב שבת חזון טובלים לכבוד שבת ורוחצים במים חמים כבכל ערב שבת. כמו כן, על אף שלא לובשים בגדים מכובסים בתשעת הימים (אלא בגדים שכבר לבשו לאחר כיבוסם), עם זאת, לכבוד שבת לובשים בגדים מכובסים שלא לבשו עדיין לאחר כביסתם, ואף לובשים את בגדי השבת, ובסעודות השבת אוכלים בשר ושותים יין ואף נזהרים שלא יהיה ניכר עניין של אבלות בשבת.

אסור לגרום לברכה שאינה צריכה. כגון, כל שני דברים שיכול לפוטרם בברכה אחת – אסור לגרום שיצטרך לחזור ולברך. ואפילו בשבת ויום טוב שחסרים הרבה ברכות ממנין המאה ברכות, אסור לגרום ברכה שאינה צריכה כדי להשלים למאה ברכות – כשיכול לפטור את שני הדברים בברכה שהיא מיוחדת לשניהם. אבל אם היא מיוחדת לאחד מהם, ויכול לפטור בה גם את השני בתורת טפלה – במקרה כזה טוב יותר להרבות

בשבת תשעה באב לומדים את שיעורי החת"ת והרמב"ם (ושאר השיעורים הקבועים) קודם חצות היום. לאחר חצות לומדים רק דברים המותרים בתשעה-באב, ומי שלא הספיק ללמוד את שיעוריו היומיים ישלים עד השקיעה. אומרים 'אב הרחמים' קודם מוסף ומקדימים להתפלל מנחה ואין-אומרים 'צדקתך'. לאחר תפלת מנחה אין לומדים פרקי-אבות.