הלכה יומית

בשעה שארון הקודש פתוח לצורך הוצאת ספר תורה, נוהגים לעמוד, ואומרים "ויהי בנסוע" ו"בריך שמיה", ולאחר מכן מוציאים את הספר תורה מארון הקודש. בר"ה וביוה"כ אחרי "ויהי בנסוע" אומרים י"ג מידות ג"פ, רבש"ע, ו'בריך שמיה'. ביו"ט אומרים י"ג מידות הרחמים פעם אחת, 'רבונו של עולם', 'בריך שמיה'. וכאשר חל יו"ט בשבת אין אומרים י"ג מדות. מי שלא הספיק לומר "בריך שמיה" לפני שסגרו את ארון הקודש, יכול לאומרו כל עוד לא פתחו את ספר התורה כדי לקרוא בו. הפותח את ארון הקודש מוציא את הס"ת, ומוסרו לש"ץ. כאשר מוציאים יותר מס"ת אחד, יטול הש"ץ את הס"ת הראשון, ואת הס"ת השני ייטול המוציא. האוחז ספר תורה, יאחזנו ביד ימין.

אם אירע והוציאו ס"ת שאינו גלול במקום הראוי לקריאה של אותו היום, אף על פי שיש בארון הקדוש ס"ת אחר הגלול במקום – ואפילו הוא מהודר יותר – אף על פי כן לא יחזירו את הס"ת לארון הקודש, אלא יגללו אותו ויקראו בו, ואף שמפני טורח ציבור אין גוללים את ספר התורה בפני הקהל, עם זאת מפאת כבוד ספר-התורה יש לציבור למחול על טרחתו.

אם יש בבית הכנסת חיוב, תוך אחד עשר חודש לפטירת אביו או אמו, או ביום היאָרצייט (יום השנה) לפטירת אביו או אמו. יאמר קדיש לאחר כל אחד מחמשת ספרי התהלים. לפני אמירת הקדיש יאמר את ה'יהי רצון'. אך אם אין חיוב בבית הכנסת, יאמרו קדיש אחד בסיום אמירת כל ספר התהלים. ויש הנוהגים (כשאינם 'חיוב' לומר קדיש) שלא לומר את ה'יהי רצון' בין ספר לספר, כי אם בסוף אמירת כל התהלים (ואז יש לאומרו בלשון רבים, היינו שהיה"ר ילך על כל הספרים שקרא), וכן הוא מנהג הרבי. אחרי אמירת התהלים יש ללמוד מאמר חסידות באופן המובן לכולם.

האוכל פת בסעודה שלישית, ושכח לומר "רצה", אם מברך לפני השקיעה ונזכר אחרי חתימת ברכת "בונה ברחמיו ירושלים" לפני שהתחיל ברכת הטוב והמטיב – יאמר לפני תחילת ברכת הטוב והמטיב: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית ברוך אתה ה' מקדש השבת", כמו בשאר הסעודות. אבל אם נזכר אחרי שהתחיל בברכת הטוב והמטיב, ואפילו אם לא אמר אלא את המלה "ברוך" בלבד – אינו חוזר, ואינו משלים את הזכרת השבת.

שבת שלפני ראש חודש נקראת "שבת מברכים", ובה מברכים את החודש (מלבד בשבת שלפני ראש השנה, שאז אין מברכים את החודש). בטעם מנהג ברכת החודש כתבו הפוסקים שזכר למצוות קידוש החודש, נוהגים בשבת שלפני ראש חודש להכריז את היום בו יחול ראש חודש ולברכו, ולכן נהגו להזכיר את זמן המולד, טעם נוסף למנהג זה הוא בכדי לפרסם את מועד ר"ח שיזהרו בהלכותיו. בעת אמירת ברכת החודש הקהל עומדים, והש"ץ אוחז ספר תורה בידו. כאשר ראש חודש חל בשבת קודש וביום ראשון, אומרים "ביום השבת קודש ולמחרתו ביום הראשון".

אמרו חכמים: "חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום", תקנה זו נתקנה ע"י דוד המלך ע"ה לאחר שבכל יום היו מתים מאה נפשות מישראל ר"ל ולא היו יודעים על מה היו מתים עד שחקר והבין ברוח הקודש ותיקן מאה ברכות בכל יום ורמוז הדבר במה שנאמר עליו "נאום הגבר הוקם על" – "על" בגימטריא ק', וסמך לדבר מן האמור "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך" – "אל תקרי מה אלא מאה", וכתב רבינו 'בעל הטורים' בדרך רמז ש"יש בפסוק ק' אותיות", ומביא עוד רמזים בזה. והן מאה ברכות שהן ליראה את ה' ולאהבה אותו ולזכרו תמיד על ידי הברכות שמברך תמיד.

בכל יום שאין אומרים בו תחנון כשחל בחול – כשחל בשבת אין אומרים "אב הרחמים". כמו כן כשיש בבית הכנסת חתן או מילה, אין אומרים "אב הרחמים". בשבת מברכים אין אומרים "אב הרחמים", מלבד בשבת מברכים חודש סיון – שאז אומרים "אב הרחמים". וכן בשבת שלפני ראש השנה (שאין אומרים נוסח ברכת החודש) אומרים "אב הרחמים".

הענין דמאה ברכות בכל יום הוא דבר השייך ובנקל לכל אחד ואחד מישראל הן אנשים והן נשים וגם טף, שהרי גם לפני בר מצוה מחנכים אותם באמירת מאה ברכות בכל יום, וגם הקטנים יותר שלא הגיעו לגיל חינוך עד לתינוקות שמתחילים לדבר מחנכים אותם באמירת ברכות (ועניית אמן) עד שאמירת הברכות נעשית אצלם דבר הרגיל ובדרך ממילא, ולא רק אמירת הברכות בפה אלא גם (ובעיקר) באופן שחודר בכל מציאותו חפצו ורצונו שכלו ומדותיו – ע"י החינוך בתוכן הברכות ליראה את ה' ולאהבה אותו ולזכרו תמיד על ידי הברכות שמברך תמיד.

שבת מברכים הוא 'יום התוועדות' – נוהגים לערוך במהלך השבת התוועדות במסיבת אחים כנהוג בין החסידים, לעורר ולהתעורר לחזק מנהגי החסידות ודרכי החסידים. ההתוועדות צריכה להשפיע על לימוד התורה וקיום המצוות שלאחרי זה, ומכל שכן על עבודת האדם לקונו.

ההתוועדות צריכה להתקיים בבית הכנסת. מועד ההתוועדות – בשבת או במוצאי שבת – כפי הזמן שיקבעו מתאים לתנאי המקום, מקום דירתם להצלחה בגשמיות וברוחניות. יש לסדר את ההתוועדות כך שיספיקו לסעוד סעודת שבת כל אחד בביתו, באופן שתבוא ההשפעה מההתוועדות לבית עוד ביום השבת. כדאי שגם הנשים תערוכנה התוועדות ב'שבת מברכים' או במוצאי שבת.

בתפלת המנחה של שבת לאחר "אשרי" אומרים "ובא לציון", במקום קדושת ובא לציון הנאמרת בכל יום בבוקר, מפני שבשבת ויום-טוב שמאריכים בתפילת שחרית ומוסף, הניחוהו עד המנחה. ותקנו לומר במנחת השבת לפני קריאת התורה את הפסוק "ואני תפלתי", מפני שקודם פסוק זה נאמר: "ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר", ודרשו חכמים שאמר דוד לפני ה' "רבונו של עולם אין אומה זו כשאר אומות העולם – אומות העולם כשהם שותים ומשתכרים הולכין ופוחזין, ואנו לא כן אלא אף על פי ששתינו ואני תפלתי לך ה'".

כיוון שאמירת "ואני תפלתי" נתקנה כשבח על כך שישראל אינם כיתר האומות – שאף לאחר סעודה ומשתה מתאספים לשמוע תורה לכן הנהיגו לומר זאת בתפלת מנחה של שבת לפני קריאת התורה, בה היו הכל מתאספים לשמוע את התורה. בעת אמירת "ואני תפלתי" נוהגים לעמוד. ציבור שאין להם ספר תורה, יאמרו "ואני תפלתי" מיד אחרי "ובא לציון" (בלי קדיש ביניהם), ולאחר מכן יאמר הש"ץ חצי קדיש, ויתחילו תפלת לחש.