הלכה יומית

בין הדברים שמעורר הרבי בקשר עם הדלקת נש"ק ע"י ילדות, היא ההסברה אודות חשיבות העניין. כך למשל מזכיר הרבי שילדה השואלת בתמימות מה יכולה היא, ילדה קטנה, להוסיף על פעולת ועבודת הוריה, צריכים להסביר לה שכל פעולה ופעולה בעניני התורה ומצוותיה פועלת תוספת אור בעולם כולו, וכפסק דין הרמב"ם "צריך כל אדם שיראה עצמו . . וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב . . עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף-זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה".

תחלת החינוך להדלקת נרות שבת היא כאשר הבת מבחינה בהבדל שבין חדר מואר לחדר חשוך בו יכולים להיכשל בעץ או באבן, שאז מבינה את הערך שבהדלקת נר המוסיף אור בחדר, ונוסף על כך יכולה היא כבר לדבר ולברך. ואם הדבר מוטל בספק אם כבר הגיעה לחינוך או לא – כדאי שתדליק, שבוע קודם או כמה ימים קודם ויאיר מזלה קודם לכן. יש לציין כי ישנה חשיבות שלכל ילדה יהיה פמוט משלה ולא ידליקו שניים במנורה אחת עם כמה קנים.

לקרוא בכל יום פרשת הנשיא שהקריב בכל יום. ביום ראשון מתחילים מ"ויהי ביום כלות משה", עד סיום קרבנו של 'נחשון בן עמינדב'. ביום י"ג ניסן אומרים מ"זאת חנוכת המזבח" עד "כן עשה את המנורה" שהוא כנגד שבט לוי. אחר אמירת הנשיא אומרים את ה"יהי רצון" הנדפס בסידורים, וגם כהנים ולויים אומרים אותו. וביום י"ג ניסן אין אומרים את ה'יהי רצון'.

השומע הספירה מאחר ואינו הולך עכשיו לספור הספירה בעצמו, יכוון שאינו רוצה לצאת ידי חובה בספירה של השני, ואם לא כיוון זאת לא יוכל לספור אחר כך בברכה. ואם חשב שיספור בהמשך בעצמו או שהולך לספור מיד בעצמו, אינו צריך לכוון זאת (כיוון שעצם זה שחושב לספור מיד בעצמו, נחשב שכיוון לא לצאת ידי חובה בספירה של השני), ולכן כששומעים הספירה מהש"ץ אין צריכים לכוון לא לצאת ממנו, כיון שעצם זה שהולכים לספור מיד בעצמם נחשב כאלו כיוונו זאת בפירוש.

היוצא בחודש ניסן (דוקא) ורואה אילני מאכל שמוציאים פרח, מברך: "בא"י אמ"ה שֶׁלֹּא חִסַּר בְּעוֹלָמוֹ כְּלוּם וּבָָרא בוֹ בְִּריּוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת לֵיהָנוֹת בָּהֶם בְּנֵי אָדָם". ואינו מברך אלא בפעם הראשונה שרואה בחודש ניסן. ואחרי שבירך בראיה ראשונה, אינו מברך שוב. המסתכל בעץ וראה הפרחים ולא בירך (לדעת רוב הפוסקים) הפסיד את הברכה. אמנם, מי שחולף על פני עץ ויודע שיש בו פרחים, אך לא הסתכל והתבונן בפרחים המלבלבים ולא בירך – יכול לברך בשעה שמסתכל על העץ ורואה את הלבלוב.

מברכים על אילנות-מאכל המוציאים פרח, באם כבר נפל הפרח וגדלו הפירות, טוב לברך בלא שם ומלכות. מעיקר הדין, ניתן לברך על ראיית אילן אחד בלבד. אך אם יוצא למקום בו מצויים אילנות עדיף שילך למקום שידוע לו שיוכל לברך על ראיית שני אילנות. יש אומרים שאין לברך על עצי איסור )שהורכבו(, ועל כן אם יוצא למקום בו מצויים אילנות עדיף שילך למקום בו גדלים אילנות שלא נעשה בהם איסור.

נהוג בקהילות ישראל, אשר בשבת הגדול נושא הרב דרשה מיוחדת בנושאים הקשורים להלכות ומנהגי החג, וכל הקהל מתאסף לשמוע את הדרשה, וראוי לכל אחד לבוא ולשמוע הדרשה, לפי שלימוד תורה ויראת שמים לרבים קודם לכל המצות שבתורה. ההפטרה היא הפטרת פרשת השבוע ואין מפטירים הפטרת "וערבה", אלא כאשר שבת הגדול חלה בערב פסח. אחר תפילת מנחה אומרים סדר הגדה של פסח מ"עבדים היינו" עד "לכפר על כל עוונותינו".

מנהג ישראל לאסוף כסף לקראת החג על מנת לרכוש את צרכי החג לנזקקים, מבעוד מועד, וחובה על הציבור להשתתף בזה. מעבר לכך הורה הרבי לדאוג שכל אחד יזכה את מכריו במכירת-חמץ קודם הפסח, וכן לחלק להם מצה- שמורה לליל הסדר, וכן לערוך סדרי פסח פומביים ולאפשר ליהודים לקיים את מצוות החג.

קודם ליל הסדר יש להכין מצות שאין בהם כפולות ונפוחות. ומכינים ג' מצות לקערה, ונוהגים שמצות אלו יהיו כפופות מעט. יש לזכור להפריש חלה מהמצות (באם לא הופרש). סדר ההפרשה הוא: מצמידים את כל ארגזי המצות באופן שיהיו סמוכים זה-לזה בשעת ההפרשה, פורסים מפה אחת ארוכה ומניחים עליה את ארגזי המצות הפתוחים ולכסות בה את הארגזים גם מלמעלה. ומברך: "אקב"ו להפריש חלה", ומפריש כשיעור של כזית ללא הפסק בין הברכה להפרשה, ויאמר "הרי זו חלה". אח"כ שורפים את המצה שהופרשה, ואם אינו יכול לשרוף, צריך לעוטפה בשתי עטיפות דרך כבוד, ולהניחה באשפה.

עבור הזרוע נוהגים לקחת חלק מצוואר עוף, ונוהגים לצלותו היטב, ולאחר הצלייה מורידים ממנו כמעט כל הבשר שעליו, אך מאידך צריך ליזהר שיישאר מעט בשר על העצם (שכן הזרוע משמש כאחד משני התבשילים שצריכים להיות בקערה וללא בשר אינו נקרא תבשיל). הביצה באה כזכר לקרבן חגיגה, ומבשלים אותה עד שתתקשה, ונוהגים להשאירה בקליפתה וכך להניחה בקערה .

הן למרור והן לכורך לוקחים חסה (חזרת) ותמכא (חריין). את החריין מגרדים, וראוי להניחו בכלי סגור בכדי שלא תפוג חריפותו, ומנהג הרבי להשתמש גם בחתיכת חריין שאינה מגורדת. את עלי החסה יש לקחת מגידול ללא תולעים, וצריך לשטוף ולשרותם במי סבון כ 3- דקות, אח"כ לשטפם היטב. יש להקפיד בעלי החסה שמשתמשים בהם לכורך, שלא תהיה עליהם רטיבות מים כלל.

החרוסת משמשת כזכר לטיט שנשתעבדו בו אבותינו במצרים. החרוסת מורכבת מתפוחים ואגסים מרוסקים, ואגוזים טחונים. אופן עשיית החרוסת: לוקחים תפוחים ואגסים, אחר שמקלפים אותם, שוטפים אותם, ומנגבים היטב, אח"כ טוחנים איתם יחד אגוזים. החרוסת צריכה להיות סמיכה, לכן כדאי לערב כמות גדולה של אגוזים. למנהגנו אין מוסיפים בה יין בעת הכנתה, אלא רק לפני שטובל בה את המרור מרככים אותה ביין שבצלחת שבתחתית הכוס . הכרפס הוא נוטריקון: "ס' פרך", כלומר, לזכר ששים ריבוא שעבדו עבודת פרך. מנהגנו ליקח בצל חי (או תפוח אדמה, לנשים). כמו כן יש להכין מי מלח, לטיבול הכרפס.