הלכה יומית

כחלק מהכנת הגוף לשבת, מצווה ליטול את הציפורניים (מה שגדל יותר מכנגד הבשר) בכל ערב שבת (ולא ביום אחר). מן הדין אין לקציצת הציפורניים זמן מסויים, אלא יכול לקוצצן בין לפני חצות בין לאחר חצות (אבל לפני שטובל). אם אינו יכול ליטול בכל ערב שבת (כי עדיין לא גדלו הציפורניים), יזהר לקוץ בערב שבת פעם בשבועיים. אין חובה לגלח בערב שבת את ציפורני הרגליים.

יש נזהרים שלא לקצוץ את ציפורני הידיים והרגליים באותו היום, מפני חשש סכנה; ויש מקפידים שלא ליטול ציפורניים ביום חמישי (מתחילת ליל חמישי ועד סוף יום חמישי), מפני שהציפורניים מתחילים לחזור ולצמוח ביום השלישי לגילוחם ואינם רוצים שיהיה זה בשבת. כאשר חל יום טוב סמוך לשבת (ביום חמישי וששי, או ביום ששי) יטול ציפורניו בערב יום טוב, או (כאשר חל ביום ראשון) בערב שבת. ואף על פי שיתחילו לחזור ולצמוח ביום השלישי לגילוחם שהוא שבת או יום טוב.

בעת נטילת הציפורניים, נזהרים שלא לנטלן כסדרן (אצבע אחר אצבע הסמוכה לה) מפני שקשה לשכחה, לקיבור בנים, ולעניות רח"ל, אלא מפסיקים בין אצבע לאצבע באצבע אחרת שאינה סמוכה לה. ומתחילים ליטול בשמאל בקמיצה, דהיינו באצבע רביעית הסמוכה לזרת; ובימין באצבע, דהיינו אצבע שנייה הסמוכה לגודל. ונמצא הסימן לסדרן: ביד ימין בדאג"ה, וביד שמאל דבהג"א. וטוב להיזהר בזה לכתחילה. אם טעה ונטל חלק מהציפורניים כסדרן, כאשר נזכר בכך ימשיך שלא כסדרן. הקפדה זו לא נאמרה בציפורני הרגליים, אלא אפשר לכתחילה ליטלן כסדרן.

אחר נטילת הציפורניים – בין אם נטל את ציפורני ידיו או את ציפורני רגליו – צריך ליטול את ידיו במים. מן הדין די שיערה מים על ידיו פעם אחת, אך למעשה יש נוהגים לערות מים על הידיים שלוש פעמים לסירוגין. הנוטל ציפורני אחרים – הנוטל אינו צריך ליטול ידיו, אך זה שנטלו ממנו צריך ליטול ידיו.

כששוטף את רצפות ביתו בשנת השמיטה, אם המים יוצאים ישירות לעבר זרעים שלו – הדבר אסור. ואם אין המים מגיעים ישירות אל הזרעים, או אם ניכר שלא נוח לו בכך – מותר. ואם במי שטיפת הרצפות ישנם חומרי ניקוי המזיקים לצמחים, בכל אופן מותר. כמו כן מותר להפעיל מזגן כשהמים היוצאים מהמזגן דרך הצינור מכוונים לעבר צמחים, כיון שהמזגן מוכיח שאין כוונתו להשקות את הצמחים. כמו כן מותר לתלות כביסה רטובה מעל גינה. אמנם אם מעוניין שמים אלו ישקו את הצמחים שלו (כגון שצינור המזגן צמוד לעץ), אסור.

ביום י"ג באדר מתענים, יום צום זה נקרא בשם "תענית אסתר", הטעם ע"כ שנקראת התענית בשם "תענית אסתר", הוא משום שביום מלחמה אלו שלא נלחמים צריכים לצום, ומכיון שבי"ג באדר היו כל היהודים צריכים "לעמוד על נפשם", ומובן שלא יכלו להתענות, משא"כ אסתר שהיא היחידה שהיה ביכולתה לצום, ולכן נקבעה התענית שביום זה על שמה. מעלתה של תענית אסתר היא בכך שלא נקבעה על מאורע מצער, ולכן אף בזמן הגאולה – כאשר כל הצומות יתבטלו – יום זה ישאר, מכיוון שזהו יום נעלה של עת רצון, וממילא מסתבר שלא יתבטל, כך שתענית אסתר פועלת התגלות רצון העליון בדרגה כזו גבוהה עד שאין בה חילוק בין גלות לגאולה.

מותר לחפור בחצר בשנת השמיטה לצורך התקנת צינורות (לטלפון, חשמל וכדומה) או תיקונם, כי ניכר שאינו חופר לצורך הקרקע (שהצינורות מונחים שם), אך את העפר שמוציא לא יפזר על פני האדמה, מפני שנראה בכך כמי שמכשיר את הקרקע לזריעה. לאחר סיום התקנת הצינורות, יש לכסות את השכבה העליונה של כיסוי החפירה בחצץ, ולא באדמה. אך אם מדובר במקום שאין גדלים בו צמחים, ניתן לכסות אף באדמה.

תענית אסתר נחשבת כתענית חובה, אך במקום הצורך יש מקום להקל בו יותר משאר הצומות. ומי שאינו חש בטוב ישאל רב מורה הוראה. חתן וכלה בתוך שבעת ימי המשתה – ישאלו רב מורה הוראה האם לצום. בעלי ברית פטורים מלהתענות תענית אסתר, אך שאר הנוכחים אינם נפטרים מלהתענות.

בשנת השמיטה אסור לפנות פסולת בניה מעל גבי אדמה, אפילו תחת בנין וכדומה, מפני שנראה כמכשיר את הקרקע לזריעה. אם משאיר את שכבת הפסולת הסמוכה לקרקע, מותר. בשטח המיועד לשביל מעבר, חניה, וכדומה, וניכר שהפינוי נעשה לצורך זה, מותר לפנות אף את הפסולת הסמוכה לקרקע. ובמקום שהפינוי נעשה למנוע נזק – מותר לפנות כמה שצריך.

אמרו חכמים: "באחד באדר משמיעין על השקלים". שבזמן הבית הביאו קרבנות ציבור לכפרה מכספי הציבור, ובחודש ניסן הביאו את הקורבנות לשנה הבאה מהתרומה החדשה שאספו בחודש אדר. חז"ל קבעו כי יש לתת תרומה זו בחודש אדר בכדי להקדים שקלי ישראל לשקלי המן שתכנן לתת לאחשוורוש על זממו. חז"ל תקנו גם לקרוא בתורה פרשת שקלים זכר למצוה זו. ניתן לתת את מחצית השקל עבור כל ענייני צדקה, כגון לתמיכה בעניים או לומדי תורה, ויש שנותנים לבית הכנסת או בית המדרש, כדוגמת "מחצית השקל" שהיתה עבור בית המקדש.

אסור להאכיל בעלי חיים מאכלים שיש בהם קדושת שביעית הראויים למאכל אדם, וכן אסור להאכילם ספיחים. קופים שאינם אוכלים מאכל אחר מלבד מאכל אדם, אם אין אפשרות אחרת – מותר לבעליהם להאכילם מאכלים שיש בהם קדושת שביעית לצורך קיומם. אמנם המבקר בגן חיות ורוצה להאכילם כתחביב, יניח את הפרי והבע"ח ייקח מעצמו. עוד כתבו הפוסקים שמחמירים שלא להשליך גרעיני פרי למקום שיכול להשתרש באדמה ולצמוח, וכן אם נותנים גרעינים לבעלי חיים על-גבי אדמה, יזהרו לתת להם כשיעור שיאכלו בו ביום או ליומיים בלבד.

מעיקר הדין נכללים בכך רק הזכרים, מגיל עשרים או מגיל שלוש-עשרה, אך נהגו לתת עבור כל בני הבית. וכן נהגו רבותינו נשיאינו לתת מחצית השקל גם עבור הרבנית ובנים ובנות קטנים. יש הנוהגים לתת גם בעד עוברים שבמעי אמן. טוב שיחנכו גם את הילדים לתת מחצית השקל מכספם שלהם. אב שנתן מחצית השקל פעם אחת עבור בנו הקטן, צריך לתת עבורו גם בכל השנים הבאות, עד שייתן בעצמו כשיגדל.