הלכה יומית

אמרו חכמים: "משנכנס אדר מרבים-בשמחה", וביארו הפוסקים שכוונת חז"ל שיש להרבות בשמחה משנכנס חודש-אדר, וכבר באדר ראשון, משום שיש בו את היום זכאי ז' אדר שבו נולד ונפטר משרע"ה ובזכות יום זה באו הימי נסים רצופים וסמוכים זה לזה (פורים ופסח). ועל כן בחודש-אדר ישמח כל אדם הן את עצמו והן את סביבתו, החל מבני-ביתו, ולכל לראש צריכה להיות השמחה על-ידי הוספה ב"פיקודי ה' ישרים משמחי לב", לימוד-התורה, נגלה דתורה ובפרט פנימיות-התורה וקיום המצוות בהידור. ועל-ידי "מרבים-בשמחה" בתורה ומצוות, יתווסף גם ב"מרבים-בשמחה" בפשטות, גם בעניינים הגשמיים; וביחוד בשנת העיבור בה ישנם שישים ימי שמחה וכל העניינים הבלתי רצויים "בטלים בשישים".

בשנת העיבור בה שני חדשי אדר, הכותב או אומר "אדר" עליו לפרש לאיזה אדר מתכוון, וכן כשמברכים חודש-אדר בשנה-מעוברת יש לומר בפירוש אדר-ראשון או אדר-שני. ובאם לא פירש, נחלקו בזה הפוסקים, אך להלכה נפסק שסתם אדר הוא אדר-ראשון, לעניין נדרים שנדר אדם עד אדר, וכן כשכתב בשטרות אדר סתם ולא פירש לאיזה אדר כיוון, מקיימים את דבריו כמי שאמר אדר-ראשון.

מחמת הספק שישנו איזה מבין שני חודשי אדר מתכוונים כשאומרים אדר, כתבו הפוסקים שמי שקיבל על עצמו הידור מסוים או לחלק סכום כסף לצדקה בחודש אדר, יעשה זאת באדר-ראשון משום שזריזים מקדימים למצוות ושלא לעכב את המצווה. ואם קיבל על עצמו הידור הכולל הימנעות מדבר מסויים, אם הוא דבר שאינו כרוך בטרחה (לא לטייל וכדומה), יקיים החלטתו בשני החודשים, אך אם הדבר עולה לו בטורח (כתענית וכדומה) יקיימנו רק באדר-שני.

אודות הגעתם של נערים ונערות למצוות, כאשר נולדו בחודש אדר שבשנת הולדתם היא פשוטה ובהגיעם לגיל מצוות השנה היא שנה מעוברת, דנו הפוסקים באיזה אדר הוא, ולכן לחומרא יש לחוש לשניהם. ולענין יום הולדת הורה הרבי שמכיוון שמדובר בעניין של מנהג, ראוי לנהוג מנהגי יום הולדת בשני החודשים. אולם מי שנולד בשנה מעוברת, חל יום הולדתו בחודש שנולד בו אדר ראשון או שני.

ילד שנולד באדר ראשון או שני, והשנה הי"ג להולדתו היא שנה פשוטה נהיה בר מצווה בתאריך בו נולד בחודש. מכך עולה מצב מעניין אודות ילדים הנולדים בשנה מעוברת שיתכן ויכנסו לעול המצוות לפני ילדים שגדולים מהם, באם השנה ה-13 משנת לידתם היא שנה פשוטה. שכן, ילד שנולד ביום כ"ט לחודש אדר ראשון יכנס לגיל מצוות ביום כ"ט אדר, ולעומתו ילד שנולד אחריו ביום א' לחודש אדר שני, יהיה בר מצוה כחודש לפניו בא' באדר.

הספק אודות חודש אדר העיקרי מובא בפוסקים אף לגבי יארצייט, ואכן נחלקו הפוסקים מתי יש לקבעו באדר-ראשון או באדר-שני. אלא שהדעה העיקרית הנהוגה למעשה (למנהג אשכנז), שכאשר הייתה הפטירה ל"ע בחודש אדר בשנה פשוטה, ינהגו מנהגי יארצייט בשנה מעוברת בחודש אדר-ראשון, ויש מחמירים לנהוג בהם אף באדר-שני, אלא שלא ידחה חיובים אחרים לגשת לעמוד.

יש להשכים בערב שבת בבוקר כדי לטרוח ולהכין את צרכי השבת; וטוב יותר לקנות צרכי שבת בערב שבת, מאשר להקדים ולקנות ביום חמישי, ומוצרים שצריך לבשלם וכדומה כדי שיהיו ראויים לאכילה – יקדים ויקנה ביום חמישי, כדי שיהיה לו פנאי לטרוח בהכנתם. ובימי החורף שהימים קצרים עדיף להקדים ליום חמישי ככל האפשר את ההכנות לשבת. וכן מוצר שיש בו עונג שבת אך אינו בטוח שיהיה ניתן לקנותו בערב שבת (כגון, אם יש מוצר המצוי בחנות בכמות מצומצמת, ולעתים אוזל מהחנות לפני חידוש המלאי) – יזדרז ויקנה כאשר מתאפשר במשך השבוע.

נוהגים לטבול במקווה בערב שבת, לאחר הרחיצה. זמן טבילה זו, החל מחצות היום של ערב שבת; ויש אומרים שטוב יותר להסמיכה לכניסת שבת. אחרי הטבילה מדייקים לנגב את הגוף, אך אין מקפידים לנגב את (אצבעות) הרגלים. וכתבו הפוסקים שכאשר לובש את בגדיו, לכל לראש יחבוש את הכיפה לראשו ולאחר מכן ילבש את יתר הבגדים.

יש לאדם למעט קצת בלימודו בערב שבת, וכל שכן בשאר עסקיו, כדי שיהיה פנוי להכין את צרכי השבת, אלא אם כן הכין כבר ביום חמישי, או שיש לו מי שיכין לו, אלא שגם אם עדיין לא הכין, לא יתבטל לגמרי מלימוד התורה, שכן, חובה על כל אדם לקבוע עתים ללימוד התורה בכל יום, הן ביום והן בלילה. כמו כן אין לבטל שיעור קבוע של לימוד תורה ברבים, וכן אין לבטל שיעור לימוד קבוע (אפילו שלומד לעצמו ) שיש לו קצבה, בלי שקלא וטריא.

אסור לדבר, ואפילו להרהר, כל ענין שהוא מדברי הקודש בבית המרחץ (בחדר שבו מתרחצים). דברים של חול (דברים שיש בהם צורך), מותר לאומרם בבית המרחץ. שמות המיוחדים להקב"ה, והם שבעת השמות שאינם נמחקים, אסור להזכירם בבית המרחץ אפילו בלשון חול, דהיינו שם שהקב"ה נקרא בו בשפה כל שהיא (כגון: ג-אָט, G-od). אין לומר בבית המרחץ את המלים "שבת" ו"שלום" (כשמתכוון לענין השלום), אך מותר לקרוא לאדם ששמו "שלום" בשמו, כיון שאינו מתכוון על ענין השלום אלא להזכרת שמו של אותו אדם.

נאמר: "והייתה שבת הארץ לכם לאכלה", ודרשו חכמים: "'לאכלה' – ולא לסחורה", "'לאכלה' – ולא להפסד", כלומר ששימוש בגידולי הארץ של שנת שמיטה שאינו כייעודם הרגיל – נחשב הפסד. קדושת השביעית חלה על כל גידולי הארץ שנועדו למאכל אדם ובהמה, ומותר לאדם לקטפם לצורך ביתו, ויש לנהוג בהם בקדושה. כמו כן מותר להשתמש בפירות שביעית לכל שימוש (מלבד סחורה), אך רק בדרך השימוש המקובלת לאותו הדבר. לכן, דבר העומד לאכילה בלבד – אין להשתמש בו לדברים אחרים.

אחר שיוצא מבית המרחץ צריך ליטול את ידיו במים. מן הדין די שיערה מים על ידיו פעם אחת, אך למעשה נוהגים לערות מים על הידיים שלוש פעמים לסירוגין, ולכתחילה נוטלים ידיים מתוך כלי. ויש הנוהגים שלאחר הרחיצה והטבילה של ערב שבת אינם עושים עוד מלאכה, אלא רק בעסק התורה או בתיקון צרכי שבת.