הלכה יומית

גם על פירות ועשבים שנועדו לסיכת הגוף או לצביעת בגדים חלים דיני קדושת שביעית, כיוון שהנאתם דומה להנאת אכילה בכך שההנאה באה יחד עם כילוי המאכל, שכן בעת ההנאה מסיכת הגוף בשמן, מתכלה השמן. אולם על עצים ועשבים שנועדו להסקה לא חלה קדושת שביעית, כיוון שהעצים מתבערים תחלה ורק אחר כך נהנים מהחום המתפשט מהם. כמו כן קדושת שביעית אינה חלה על מיני צומח שנועדו לתרופות בלבד ולא להנאה אחרת, כיוון שהם מיועדים לחולים בלבד, שלא כמו מאכלים שנועדו לכל.

תבשיל שמעורבים בו פירות שביעית עם דברים אחרים שאין בהם קדושת שביעית (בשר, דגים וכדומה, או פירות שנה אחרת); וכן אם נתן בתבשיל תבלין שיש בהם קדושת שביעית – יש לנהוג קדושת שביעית בכל התבשיל. ואם טעם פירות השביעית אינו נרגש בתבשיל – אין בו קדושת שביעית. אך אם עירב פירות שביעית יחד עם פירות שישית וכולם בני אותו המין (כגון שעירב תפוחים של שביעית בתפוחים של שישית), אינם בטלים לעולם.

מרק שהתבשל עם מאכלים הקדושים בקדושת שביעית וטעמם ניכר במי המרק, וכן מי קומפוט שבישלו בהם פירות שביעית ויש בהם טעם מהפירות שביעית – יש לנהוג במים אלו קדושת שביעית ואין להפסידם כל זמן שהם ראויים לאכילה. ועצמות שהתבשלו במרק שחלה עליו קדושת שביעית, אם עצמות אלו דרך האדם למוצצם – חלה קדושת שביעית אף על העצמות, ואילו עצמות שאין הדרך למוצצם, אין בהם קדושת שביעית.

גם על קליפות הפירות (הראויות למאכל) חלה קדושת שביעית – בין בקליפות הראויות לאכילה כמות שהן (כקליפות תפוחים וכדומה), בין קליפות שעושים מהן מרקחת וכדומה), ובין בקליפות הראויים למאכל בהמה בלבד. קליפות שאינן ראויות לשום שימוש (כקליפות שקדים, חמניות וכדומה), אין בהם קדושת שביעית. קליפה שבדרך כלל דבוק בה מגוף הפרי, כגון קליפת אבוקדו, יש לנהוג בה קדושת שביעית.

גרעיני פירות העומדים לאכילה, חלה עליהם קדושת שביעית. ועל כן בגרעיני זיתים, תמרים ואפרסקים (שנשאר עליהם חתיכת פרי) יש בהם קדושת שביעית. ואם אינו רוצה לאכלם פקעה מהם קדושת שביעית ומותר לאבדם. עלים העומדים לאכילה, כדוגמת עלי הגפנים, יש בהם קדושת שביעית. כמו כן עלי שיח "גת", שאינם עומדים לאכילה אך משתמשים בהם ללעיסה, יש בהם קדושת שביעית. עלי ירק (כגון חסה, כרוב) מעופשים שדרך הגנן להשליכם – אין בהם קדושת שביעית. אך עלים שהחלו מעט להתקלקל והדרך למכרם, וראויים לאכילה על ידי הדחק, יש בהם קדושת שביעית.

תקנו חכמים להדליק את נרות השבת בסמוך לכניסת השבת, משום שלום בית (בכדי שלא יכשלו בעצים ובאבנים), משום עונג שבת ומשום כבוד השבת. את מצוות הדלקת-נרות-שבת תקנו חכמים לגברים ולנשים כאחד, אלא שיש לאשה עדיפות במצווה זו ואף אם הבעל רוצה להדליק בעצמו אשתו קודמת. וכמה טעמים נאמרו בדבר, ומהם מפני שהנשים מצויות בבית ועוסקות בצרכי הבית, וכן משום שבחטא עץ-הדעת כבתה האשה נרו של עולם, לכן כתיקון קבלה את הדלקת נר-שבת.

אף שמצוות הדלקת נרות שבת מוטלת בעיקר על האשה, כתבו הפוסקים שרצוי שאף לבעל יהיה חלק בהדלקת הנרות, כגון שהבעל יסדר את הנרות והגפרורים או שיהבהב הנרות (ידליקם ויכבה אותם קודם הדלקת האשה) על מנת שידלקו יפה, אך למעשה אין מקפידים להבהב הנרות, ולכן למנהגנו חלקו של הבעל הוא בכך שיסדר את הנרות והגפרורים וכדומה. מן הדין אין צריך הבעל לעמוד על יד אשתו בשעה שמברכת על הנרות, כיון שהיא מדליקה בשליחותו. עם זאת, נהוג שהבעל יהיה נוכח בעת ההדלקה.

מי שאשתו לא בביתו, עליו להדליק בעצמו את נרות השבת, אף שאשתו תדליק נרות במקומה היא. אך בנוגע למספר הנרות, באם האשה מדליקה את כמות הנרות שמדליקה בכל שבת רשאי הבעל בבית להסתפק בהדלקת ב' נרות. באם בבית ישנן בנות מעל גיל בת מצווה, יכולות הם להדליק ויברכו ויפטרו בזה את בעה"ב אבל עדיף שהבעה"ב ידליק בעצמו. אך הדלקת וברכת בנות לפני גיל מצוות לא פוטרות את בעל הבית.

השוכר חדר בבית מלון, וכיו"ב ללא אשתו. באם איננו אוכל בחדר המיוחד לו, וחדר זה מואר בתאורת חשמל, איננו צריך להדליק כיון שיצא ידי חובתו בהדלקת אשתו בביתו, ואף אין חשש שיכשל בעץ ואבן מצד תאורת החשמל. אך במקום שאוכל שם חייב להדליק גם אם אשתו מדליקה בביתו. אך באם יש מי שמדליק בחדר האוכל איננו חייב להדליק גם הוא.

מעיקר הדין אשה המתארחת בבית אחרים – אם סמוכה על שלחן מארחיה, איננה צריכה להדליק נרות. אבל אם יש לה חדר המיוחד לה תדליק שם. אלא שלמעשה נהוג שאף אורחת מברכת, ואף נהוג שמדליקים כולם בחדר האוכל באותו מקום. רק שעליהם להקפיד שלא ידליקו כמה נשים באותה המנורה.

מי ששכח ואכל קודם קידוש עליו לעצור ולקדש, גם לאחר חלוף שעות מכניסת השבת, ניתן להשלים את הקידוש כל עוד ולא יצאה השבת, ועליו לעשות קידוש מיד שנזכר, ואף שמקדש שלא בזמן כניסת השבת אסור לו לטעום כלום ואפילו מים עד שיקדש וכשמשלים הקידוש ביום ישמיט את פסוקי "ויכולו".

אף על פי שהקטן פטור מכל המצות וגם אביו אינו חייב לחנכו במצות מן התורה אלא מדברי סופרים, ייחודית היא מצוות תלמוד תורה שחובת האב ללמד את בנו הקטן תורה חלה מעת שמתחיל לדבר. ותחלה מלמדו פסוק "תורה צוה" ופסוק "שמע ישראל" בעל פה, ומיד כשנעשה בן שלוש (או קודם לכן) מלמד אותו את אותיות התורה מתוך הספר. ויש להקפיד על כך וכן על יתר ענייני החינוך המתחילים בגיל שלוש, גם כאשר יום הולדתו של הילד חל בימים שאין מסתפרים בהם, כגון בימי ספירת העומר. ומנהג חסידים להתחיל ללמוד עם הילד את אותיות ה'אלף-בית' מתוך דף השער או מתחילתו של ספר התניא.