הלכה יומית

כתבו הראשונים שאם צוו ההורים את הבן בדבר הנוגע לכל אורחות חייו ובאם יציית לדבריהם ייגרם לו צער גדול, כגון ויתור על נישואין או משרת עבודה או רכישת דירה וכדומה, וכמו כן בענייני שידוכים – אין הבן מחויב לשמוע להוריו בזה; ובכל מקרה כזה ראוי להיוועץ תחלה עם רב מורה הוראה ולעשות כהנחייתו. ואסור להסביר את דעתו בדרך שתפגע בהם אלא יזהר ככל יכולתו להישמט מכך בדרך כבוד. מאידך על ההורים להיזהר שלא להכביד בדרישות מילדיהם וינהגו בחכמה בכדי שלא להכשיל חלילה את בניהם.

כתבו הפוסקים שבמצבים מסוימים מותר לומר דבר שונה מדעתם של ההורים, כגון כשהאב ביקש לשמוע את חוות-דעתו של בנו, או שידוע בבירור שזהו רצונו שיביע דעתו – מותר לומר את דעתו גם אם היא הפוכה מדעת אביו, ובתנאי שיאמר זאת בצורה מכובדת. וכן אם אינו סותר דבריהם במפורש, אלא מביע את דעתו שלא בהחלטיות. כמו כן במצב בו עלול להיגרם נזק להוריו באם לא יעמידם על האמת, מותר לתקנם בדרך כבוד בכדי שלא יבואו לידי צער.

על אף שמקיים האב את מצוות "ושננתם לבניך" כששולח ילדיו ללמוד תורה, עם זאת כתבו הפוסקים שראוי שיקבע האב עתים ללמוד יחד עם בנו כפי כוחו של הילד, מעבר ללימודיו בתלמוד תורה או אצל ה'מלמד'. ונכון הדבר שיום השבת ינוצל ע"י האבות ללמוד עם הבנים, וכפי שמזכיר הרבי שנהוג שהאב בוחן את בניו על לימודיהם ביום השבת.

בשנת השמיטה חובה על בעל השדה להשאיר את פתח השדה פתוח, ואסור לו לנעול את השדה במשך כל השנה. ויש אומרים שמותר לנעול את השדה אם תולה פתק על מנעול השדה, ובו מודיע שהפירות הנמצאים בשדה הינם הפקר ואפשר לקבל את המפתח במקום פלוני. ובמקום הצורך (כגון במקרה שהעצים נמצאים בגינה פרטית והשארת החצר פתוחה באופן תמידי מפריעה לפרטיות) ניתן לסמוך על דבריהם, ואף ניתן להגביל את שעות הכניסה לחצר לשעות מסודרות ומקובלות.

נאמר: "ויקהל משה", ודרשו חכמים: למה נאמר בפרשה זו 'ויקהל', שלא נאמר כן בכל התורה כולה? אמר הקב"ה למשה, רד ועשה לי קהילות גדולות בשבת, כדי שילמדו הדורות הבאים אחריך להקהל קהילות בכל שבת, להכנס בבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות ללמוד בהם תורה לרבים. ומכאן למדו שצריך לקבוע מדרש בכל שבת, לדרוש את חוקי ה' ולהכניס יראת-שמים בלב השומעים. ובדורנו מעורר הרבי על חשיבות היציאה לבתי כנסיות ולהקהיל קהילות בשבת קודש כחלק בלתי נפרד מהפצת המעיינות חוצה.

החיוב להפקיר את השדה בשנת השמיטה הוא גם במקרה שידוע שלא יבואו יהודים לקטוף מהפירות (כגון, כשלא מתגוררים בסביבת השדה יהודים). אך אם חושש שיבואו נכרים וייטלו מהפירות, וכן אם יתכן שיבואו בהמות וישחיתו את הפירות, או שישנו חשש שלא ישמרו עליהן בקדושת שביעית – מותר לנעול את השדה, ובלבד שיציב שֶׁלֶט במקום בולט ויכתוב בו שהפירות הנמצאים בשדה הינם הפקר ואפשר לקבל את המפתח במקום פלוני, ויודיע לבאים כי חובה לשמור על הפירות בקדושה ולא לאבדם.

כותב כ"ק אדה"ז שבשבת קודש בעלות המנחה יש לעסוק בהלכות שבת, כיוון שהלכות רבות לשבת, ובקלות יכול האדם להיכשל מחסרון ידיעה, ובפרט באיסורי מוקצה, וחמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה. ומבאר הרבי שמזמנו של משה רבינו נקבע שיום השבת הוא היום בו מקהלים קהילות לדרוש בתורה, וכפי שמשה התחיל ללמד בצווי של שמירת השבת כיוון שזהו עניין שהזמן גרמא, ומאז נקבע בכל המקומות ובכל הזמנים שביום השבת מתקהלים כל בני ישראל ועוסקים בתורה בעניינים שהזמן גרמא החל מהלכות שבת, פרשת השבוע וענייני המועדים החלים בשבוע זה וכיוצא בזה, ופוסק אדה"ז כי בעת השיעור כולם יהיו נוכחים ואין להיעדר משמיעתו.

כיוון שיש לאפשר את הגישה לשדה במשך כל שנת השמיטה, לכן אסור לבנות בשנת השמיטה גדר סביב השדה. ואם כבר ישנה גדר סביב שדהו – המפרידה בין שדהו לשדה חבירו, ונפרצה גדר זו – יש אומרים שמותר לתקן את הפרצה בשנת השמיטה, אך דעת רוב הפוסקים לאסור.

בשנת השמיטה אסור מן התורה לזרוע (ולעשות שאר מלאכות) בעציץ נקוב (שהנקב בתחתיתו יותר מ1 מ"מ) העומד תחת כיפת השמים. ומדברי סופרים אין לזרוע אפילו בעציץ שאינו נקוב. כמו כן אין לזרוע בעציץ, אפילו מוגבה מהקרקע. וכתבו הפוסקים שעציץ נקוב, אפילו עומד על גבי קרקע מרוצפת, יש להחשיבו כדין עציץ נקוב.

עציץ נחשב "אינו נקוב" רק אם הוא עשוי מפלסטיק קשיח, זכוכית או מתכת. אך העשוי מחרס או עץ – אף אם הוא אטום – דינו כנקוב. עציץ ש"אינו נקוב" נחשב רק אם אין נופו (ענפיו וכו') מאהיל על קרקע החצר. על אף שאסרו חכמים לזרוע אפילו בעציץ שאינו נקוב, עם זאת במצבים מסוימים דיני עציץ שאינו נקוב קלים יותר כפי שיתבאר אי"ה להלן בהלכות הבאות.

נחלקו הפוסקים לגבי עציץ שאינו נקוב העומד בתוך הבית (המוקף במחיצות ותחת קורת גג), האם יש היתר למלאכות שביעית שם. למעשה רבים כתבו שהעושה בו מלאכה אין מוחים בידו, ויש שהתירו אף לכתחילה לעשות בהם כל מלאכה (להשקותם כרגיל, להוסיף בהם אדמה ואפילו לשתול בהם בשנת השמיטה עצמה). ויש לסמוך על דבריהם בעת הצורך באם ישנו דבר המפסיק בין העציץ לבין הקרקע כגון צלחת פלסטיק או מתכת, אך לא חרס ועץ.

אין ליצור נקב בעציץ שאינו נקוב – אף אם זרעו בו לפני שביעית. כמו כן, עציץ נקוב שיש מחיצה המפרידה בינו לבין הקרקע, אין לסלק מחיצה זו בתוך שנת השמיטה (כי על ידי כך מתחיל לקבל חיותו מהקרקע). מותר לסתום את הנקב בעציץ הנקוב. אך אסור להחזירו אחר כך למצב נקוב.