הלכה יומית

מסופר בגמרא על גדולי האמוראים שהיו טורחים בגופם לכבוד השבת, שהיו מכינים ומסדרים את הבית לשבת בכל יום שישי בפינוי כלי החול, והכנסת כלים, בגדים והמאכלים החשובים של שבת – ובכך הראו את חשיבות כבוד השבת בעיניהם, כאדם שמקבל את רבו בביתו ומראה זאת בכך שהוא מרבה בטורח לכבודו. וכותב אדה"ז שמהם ילמד כל אדם לטרוח בעצמו לכבוד השבת כי זהו כבודו – שמכבד השבת.

דנו הפוסקים אודות הזמן הראוי להכנת הבית לשבת, יש שכתבו שהזמן הנכון לעשות זאת הוא ביום שישי לאחר פלג המנחה (שעה ורבע (זמניות) לפני השקיעה), בכדי שיהיה סמוך לערב ובכך יהיה ניכר שעושה זאת לכבוד השבת. אולם בפועל כתבו האחרונים שניתן לעשות זאת אף בבוקר כל עוד ניכר שעושה זאת לכבוד השבת. ובמצב שהדברים מתלכלכים כאשר עושים אותם מוקדם, ודאי עדיף לעשותם סמוך לשבת עד כמה שאפשר.

יש לפנות בערב שבת כל דבר המוקצה ממקום שיש חשש שמא יבואו לטלטלו בשבת, וכן לדאוג להכין את כל צרכי השבת כגון טבילת כלים, פתיחת אריזות שאסור לפתחם בשבת, הכנת המקרר ושעוני שבת. ובכדי שיהיו פנויים להתעסק בצרכי שבת כראוי, אסרו חכמים לעשות מלאכה בערבי שבתות (החל מ"מנחה קטנה" – שלוש וחצי שעות (זמניות) לאחר חצות היום), ומלאכה שהיא לצורך השבת – מותר לעשותה עד כניסת השבת (ואם ניכר שהיא לשבת (כתספורת) מותר לקחת שכר, ואם לא יעשה בחינם).

אף שאסור לאדם להתפנות לעיסוקיו קודם שיתפלל תפלת שחרית, כמו שאמרו חכמים: "אסור לו לאדם לעשות חפציו קודם שיתפלל" – בכדי שלא יפנה לבו לשום דבר עד שיתפלל, ובפרט אם כבר עלה עמוד השחר; עם זאת, קניית צרכי שבת בערב שבת מותרת קודם התפילה, אם יתכן שלא יהיה מה שרוצה לקנות לאחר התפילה, ובלבד שלא יפסיד קריאת שמע בזמנה וכן שלא ימנע מתפלה בציבור.

ימי חודש אלול מסוגלים הם במיוחד לתשובה, שכן מצינו שבימים אלו התרצה ה' למחול לישראל על חטא העגל ארבעים יום לאחר מתן תורה: בשעת החטא התעורר חרון אף מלמעלה על כך, משה רבינו העתיר בתפילה והזכיר זכות אבות והצליח לעכב את העונש. אולם גם לאחר רדתו מההר ושבירת הלוחות, עדיין היה על משה רבינו להמליץ טוב על ישראל, ולכך שב ועלה להר סיני. היה זה בראש חודש אלול בו עלה משה רבינו להר בפעם השלישית והחל משה רבינו בסדר של תפלות ובקשת סליחה ורחמים, עד שביום הכיפורים נתקבלה תשובתם של ישראל לגמרי, וירד משה לתת לישראל את הלוחות השניים ולבשר להם כי ה' יתברך סלח להם. כך שארבעים הימים שמתחילת חודש אלול ועד יום הכיפורים הם הימים המסוגלים ביותר לתשובה ולחשבון נפש.

אמרו חכמים: "בראש חודש-אלול אמר הקב"ה למשה: "עלה אלי ההרה" והעבירו שופר בכל המחנה, שהרי משה עלה להר, שלא יטעו עוד אחר עבודה זרה. והקב"ה נתעלה (אותו היום) באותו שופר, שנאמר: "עלה אלקים בתרועה". "ולכן התקינו חכמים שיהיו תוקעים בשופר בראש חודש-אלול בכל שנה ושנה, כדי להזהיר את ישראל שישובו בתשובה"; סדר התקיעות הוא: תקיעה שברים תרועה תקיעה, תקיעה שברים תקיעה, תקיעה תרועה תקיעה. ומתחילים לתקוע מיום א' אלול, שהוא יום ב' דראש חודש אלול. וביום א' דראש חודש אין תוקעים בציבור, אך נוהגים לתקוע בו בכדי להתלמד.

כתבו הפוסקים שמי שישב קודם קריאת שמע ומעוניין מסיבה כלשהי לקום, יכוון את עצמו שלא יעמוד ממש בסמוך לקריאת שמע אלא עוד קודם לכן בברכת אהבת עולם. עם זאת, כאשר מתעורר צורך מיידי לעמוד, ניתן להקל להיעמד אף בסמוך לקריאת שמע, ועל כן מי שחש שהוא עייף ומתנמנם, או שמטבעו הוא חסר מנוחה ותמיד קם ויושב וחוזר וקם, רשאי לעמוד.

הימים אשר מראש חודש אלול ועד יום הכיפורים הינם ימי רחמים ורצון, ומסוגלים לתשובה יותר מכל השנה. על כן צריך כל אדם לפשפש במעשיו, ואם ימצא דברים שצריכים תיקון – ישוב ויתקנם. ומעורר הרבי על כך שבכחם של ימי חודש אלול לתקן את כל ימי השנה, שכן בתאריכי החודש של אלול החל מ-א' אלול, בכל אחד מהם פועלים על כל ימים אלו בחדשי השנה שחלפה – ועד ליום כ"ט באלול שמתקן את כל ימי כ"ט ואף ימי ל' בשנה החולפת.

אמרו חכמים: "אגרא-דתעניתא צדקתא", כלומר שעיקר השכר שמקבל האדם על התענית הוא תמורת הצדקה שמפרנס בה את העניים במוצאי הצום. ומבאר המהרש"א שכיוון שכתוצאה מהתענית חסך אדם כסף בכך שלא קנה מוצרי אכילה לסעודתו, לכן יש לתת את סכום עלות הסעודות שהיו אמורים לאכול לצדקה, בכדי שלא יהנה מן הצום. נהגו לתת את כספי "אגרא-דתעניתא" לפני תפלת המנחה, כנרמז בהפטרת הצום "שמרו משפט ועשו צדקה", בהזדמנויות רבות עורר הרבי על חשיבות המנהג, וכי ביום התענית יש להרבות בנתינת הצדקה הן בכמות, והן באיכות. כמו כן מעורר הרבי על המנהג שנהגו בעבר בקהילות ישראל על פי המשנה, לומר דברי כיבושין ביום התענית לאחר תפילת מנחה.

תקנו חכמים, שבשעה שאדם בונה את ביתו, עליו להשאיר מקום של אמה על אמה (כחצי מטר על כחצי מטר) לא מסויד, כזכר לאבלות על החורבן. שכל זמן שבית המקדש עוד לא בנוי, יורגש הדבר גם בתוך ביתו הפרטי של האדם. השוכר בית שכבר מסוייד, אינו צריך לקלוף ויש שהקלו שגם כשקונה בית אינו צריך לקלוף. ובבתי כנסיות ובבתי מדרש וישיבות אין משיירים אמה על אמה.

לכתחילה יש לשייר את האמה על אמה בלתי מסויד ממול הפתח, ויש שנהגו להשאיר אמה על אמה זו מעל פתח הכניסה, כדי שיושבי הבית יראו אותה תמיד. אולם לדעת רוב הפוסקים יש להשאיר את האמה מול הפתח, כדי שכל מי שייכנס לבית יוכל לראותה, וכן הורה כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב לבנו כ"ק אדמו"ר מוהריי"ץ. ובמקום שאין אפשרות להניח את האמה מול הפתח כגון שאין לו די מקום בקיר שממול הפתח – כגון בבית שאין בו קיר מול הפתח, ישייר אמה על אמה בקיר הסמוך לפתח או על הקיר או התקרה שמעל הפתח.

בין התקנות שתקנו חכמים לעשות זכר לחורבן בית המקדש, הוא שבכל סעודה שעושה אדם, עליו לשייר דבר-מה שיהא היכר זכר לחורבן. ונפסק להלכה "העורך .. סעודה לאורחים, מחסר ממנו מעט ומניח מקום פנוי בלא קערה מן הקערות הראויות לתת שם". וכתבו הפוסקים שכיום אין נזהרים להקפיד על כך, משום שבזמניהם היה נהוג שמגישים את המנות לפי מספר הסועדים וכשמחסיר תבשיל או קערה שאמורים להיות בסעודה ניכר שהוא זכר לחורבן; אך כיום שכל אחד מביא כפי יכולתו והרגלו אין היכר בכך. ויש שהציעו להניח מקום פנוי ללא קערה ויכוון שהוא זכר לחורבן.