הלכה יומית

כשבוחרים שליח ציבור בכל ימות השנה צריך שיהיו בו כמה תכונות: שיהיה הגון – שלא יצא עליו שם רע כ'בעל עבירה'. דהיינו, שלא עבר עבירה במזיד הנחשבת לחמורה בעיני הבריות. וכן שיהיה עניו ומרוצה ומקובל על הציבור. וכן שיהיה קולו ערב, ושיהיו פסוקי התפילה סדורים בפיו. באם לא מוצאים שליח ציבור עם התנאים הללו, הרי "כל ישראל בחזקת כשרות", והעיקר שיהיה ברצון הקהל – ויש ליזהר ביותר שלא לבוא לידי קטטות ומריבות בעניין זה.

את ברכת המזון תקנו חכמים שתיאמר על הכוס דרך כבוד ושבח כמו שירה הנאמרת על היין. ואף שאין צריך לחזר אחר יין לשם כך, עם זאת, כשיש יין, זוהי מצווה מן המובחר. וב"היום יום" כותב הרבי שלמנהגנו "מברכין ברכת המזון בכוס של ברכה, אף שאין עשרה". וכ"ז בזימון, ולגבי יחיד – כותב אדה"ז שעל פי הקבלה נכון שלא לברך על הכוס כלל ביחיד.

שליח הציבור צריך לעבור בכל שנה ובפרט בימים הנוראים על התפילות ובפרט על הפיוטים, על מנת לדעת לכל הפחות את פירוש המילות. ובאם אפשר, ילמד גם את דרשות חז"ל וביאורי החסידות על קטעי התפלה. כמו כן ראוי לש"ץ לטבול לפני התפילה, ובאם אינו יכול – לכל הפחות ישתדל לטבול בערב ר"ה וערב יו"כ.

מראש חודש סיון עד י"ב בו, ועד בכלל , אין אומרים תחנון. מיום זה ואילך, יש להוסיף יותר באהבת ישראל ואחדות ישראל. כמו כן הרבי מעורר על כך שכדאי ונכון שיתחילו מר"ח סיון ללמוד את הדרוש הנדפס בתורה אור – ד"ה 'בחודש השלישי' בתחילת פרשת יתרו, ולהמשיכו בימים הבאים, ולהסבירו לכל אחד ואחת ואפילו טף, כל אחד לפי דרגתו.

אחד מהטעמים לאיסור עשיית המלאכה בחול המועד הוא משום שעיקרם של החגים ניתנו לישראל כדי שיעסקו בהם בתורה; וכפי שכתב בספר החינוך: "כי לא לעסוק במלאכה הוקבעו ימי חולו של מועד, כי אם לשמוח לפני השם, רוצה לומר להתקבץ במדרשות ולשמוע נועם אמרי ספר". ויש להוסיף בלימוד התורה בימי המועד יותר משאר ימים.

החל מתפלת מוסף של היום הראשון של פסח, מזכירים את הטל, שיפעל את פעולתו לברכה. מי שטעה ואמר "מוריד הגשם", ונזכר טרם שסיים ברכת "מחיה המתים", חוזר ל"אתה גיבור". נזכר אחר חתימת הברכה, חוזר לראש התפילה. נזכר כשהגיע זמן מנחה, מתפלל שתיים כדין תשלומין. והמסופק, עד ל' יום בחזקת שאמר כרגילותו ועליו לחזור, לאחר ל' יום אינו צריך לחזור.

החל ממוצאי יום טוב ראשון של פסח אומרים בברכת השנים ותן ברכה. טעה ושאל מטר ונזכר באמצע הברכה, בסוף הברכה, או שנזכר באחת הברכות שאחריה חוזר לראש ברכה זו. לא נזכר עד שסיים התפילה ישוב ויתפלל שנית, ואם כבר הגיע זמן תפילה שאחריה מתפלל פעמיים שמונה עשרה והשניה לשם תשלומין. המסופק אם הזכיר מטר עד שלושים יום חוזר.

נאמר בפסוק: "אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח". מעבר למשמעותו הפשוטה של הפסוק שיש לקשור את קרבן החג לאחר בדיקתו ממומים הפוסלים אותו, עד הקרבתו, דרשו חכמים שיש לקשור את החג לימי החול – באכילת מאכלים מכובדים ביום שאחר החג, והעושה כן ייחשב לו כאילו הקריב קרבן על המזבח. מטעם זה נוהגים שלא להתענות ביום שאחר החג. אחת מהוראותיו הקדושות של הרבי לערוך "כינוסי תורה" בסמוך לכל אחד משלושת הרגלים. ויש לקיימם לאחר החג ובאופן שיוכלו להגיע אליהם גם מרחוק, וכן מעורר הרבי על הדפסת הנאמר בכינוסים.

שנים עשר אלף זוגות (24 אלף) של תלמידים היו לו לרבי עקיבא ונפטרו בתקופה קצרה – בימים שבין חג הפסח לחג השבועות: "מפני שלא נהגו כבוד זה לזה". מסיבה זו כתבו הפוסקים שיש לנהוג בספירת העומר מקצת מנהגי אבלות, וכן משתדלים לתקן בהם את היחסים שבין אדם לחברו, ועושים זכר לתלמידי רבי עקיבא בימים אלו בכדי ללמדנו להתרחק מהשנאה, קנאה, גאווה והכבוד ולקנות מדת האהבה והענווה והשלום.

מעבר לאבלות על פטירת תלמידי רבי עקיבא בימים שבין חג הפסח לחג השבועות. בעת מסעות הצלב, צרות רבות פקדו את ישראל, פרעות אלו התחוללו ברובם בימי ספירת העומר. כמו כן מאוחר יותר בשנים ת"ח ות"ט לאלף השישי, שוב אירעו רציחות נוראות במזרח אירופה במהלכן יהודים רבים נרצחו; וחלק גדול מאירועים אלו התחוללו אף הם בימי הספירה. מסיבה זו נהוג לומר את תפלת "אב הרחמים" שחוברה על אסונות אלו בכל שבתות חודש אייר ואפילו בשבת מברכים החודש סיון, אבל לא כשמברכים חודש אייר.

נוהגים ללמוד בימי הספירה מסכת סוטה – נוסף על השיעורים הקבועים – דף ליום, מתחילים ביום הראשון מ'דף השער' שכולל את שם המסכת, וביום השני מתחילים דף ב. החל משבת שאחר חג הפסח נוהגים לומר פרקי אבות פרק אחד לאחר תפלת מנחה, ואומרים לפני הפרק את משנת כל ישראל ואחריו את משנת רבי חנניא בן עקשיא, ומנהגנו להמשיך בזה בכל שבתות הקיץ. וכדאי ונכון ביותר שכל אחד ואחד יקבל על עצמו, שנוסף לאמירת פרקי אבות בכל שבת משבתות הקיץ, יוסיף וילמד בעיון לכל הפחות משנה אחת עם הפירושים דמפרשי המשנה, כל אחד לפי ערכו. בעת אמירת פרקי אבות מזכירים את שם ה' רק כשמובא פסוק שלם.

אמרו חכמים: "גרף של רעי .. מותר להוציאן לאשפה". כלומר, דברים המאוסים ביותר, כמו כלים מטונפים ופסולת מאכלים, אף שהנם מוקצה שהרי אינם ראויים לשימוש, ואסור להזיזם בשבת, עם זאת משום כבודו של האדם, התירו חכמים להוציאם בידו בשבת מחוץ לבית (בתנאי שהוא בתוך החצר או כשיש עירוב לסומכים על עירוב בשבת). ולכן כשפח האשפה התמלא ונגרמת מכך אי נעימות, מותר לפנותו. אלא שדין זה אמור רק כאשר הוא נמצא במקום בו הוא מפריע לאדם, אבל אם היה במקום שאינו מפריע, אסור להזיזו כדין מוקצה.