הלכה יומית

אבל בתוך י"א חודש על פטירת אביו או אמו ר"ל עובר לפני העמוד בכל ימות החול, אך בימים שמתפללים בהם מוסף אינו עובר לפני העמוד. וביום היארצייט מדי שנה עובר לפני העמוד כשליח ציבור. ויש שנהגו עוד בשבת שלפני היאר-צייט להתפלל לפני העמוד, ובפרט תפלת מוסף. ולמעשה אין מנהגנו בזה, אלא שכמובן אין לעורר מחלוקת בדבר.

בזמן שבית המקדש היה קיים, הייתה ניתנת הזדמנות נוספת להקריב את קרבן הפסח, שלושים יום לאחר חג הפסח עבור אלו שהיו טמאים או בדרך רחוקה בפסח הראשון, ויוכלו להקריב את קרבן הפסח כהלכתו. גם כיום, לאחר חורבן בית המקדש ושלילת האפשרות להקרבת הקרבן, מציינים את חג פסח שני באי-אמירת תחנון ובאכילת מצה, ביום י"ד באייר. אלא שבמנחה שלפניו אומרים תחנון, שכן הקרבת קרבן פסח שני הייתה בי"ד באייר, והאכילה הייתה רק בליל ט"ו, ועל כן תפלת מנחה של י"ג באייר אינה שייכת ל"פסח שני" ואומרים בה תחנון, כי עיקר פסח שני הוא ביום י"ד באייר.

על אף שאכילת קרבן פסח שני הייתה רק בליל ט"ו, מ"מ כיון שהשחיטה הייתה ביום י"ד והעיקר זה ההתחלה, משום-כך נהוג שאף אכילת המצה בפסח שני תהיה בעיקר ביום י"ד באייר ואף יש מקום לאוכלה גם בליל ט"ו. לגבי מוצאי י"ד באייר התעורר ספק לגבי אמירת וידוי בק"ש שעל המיטה. שכן, במוצאי שבת נהוג שלא לומר בו "וידוי" בקריאת שמע שעל המטה עד חצות הלילה, אך במוצאי ימים שאין אומרים בהם תחנון נהוג שאומרים בהם "וידוי". אלא שבמוצאי י"ד באייר יש מקום לומר שגם אין אומרים בו "וידוי" כי אכילת הפסח הייתה בלילה זה, ובליל י"ד אין אומרים תחנון בקשעהמ"ט.

על-אף שימי ספירת העומר נקבעו לימי אבל, בעקבות פטירתם של תלמידי רבי עקיבא, יום ל"ג בעומר יש לשמוח בו ואין אומרים בו תחנון, שבו פסקו תלמידי רבי עקיבא למות; ובדורות האחרונים התגלה שהוא יום ההילולא של התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי. ביום זה נהוג לאכול ביצים וכן נוהגים לאכול חרובים, ומוספים בו באהבת ישראל. ומעורר הרבי להוסיף ביום זה בתורה ובפרט בפנימיות התורה, בעבודת התפלה ובאמירת מזמור לג בתהלים, ובנתינה לצדקה במספר ח"י. והורה הרבי שיש לקבץ את ילדי ישראל בל"ג בעומר לכנסים ותהלוכות, ולקשרם באמירת פסוקים מהתורה-שבכתב ושבעל-פה, ונתינת צדקה.

אמרו חכמים: "גרף של רעי .. מותר להוציאן לאשפה". כלומר, דברים המאוסים ביותר, כמו כלים מטונפים ופסולת מאכלים, אף שהנם מוקצה שהרי אינם ראויים לשימוש, ואסור להזיזם בשבת, עם זאת משום כבודו של האדם, התירו חכמים להוציאם בידו בשבת מחוץ לבית (בתנאי שהוא בתוך החצר או כשיש עירוב לסומכים על עירוב בשבת). ולכן כשפח האשפה התמלא ונגרמת מכך אי נעימות, מותר לפנותו. אלא שדין זה אמור רק כאשר הוא נמצא במקום בו הוא מפריע לאדם, אבל אם היה במקום שאינו מפריע, אסור להזיזו כדין מוקצה.

פח האשפה העשוי מעץ או חרס הינו 'מוקצה' וההיתר לפנותו הוא רק כאשר האשפה מפריעה לאדם, על כן יש להיזהר שלא להניח את פח האשפה מידיו כל עוד מוליכו, שכן במקרה שהניחו במקום בו אינו מפריע לאנשים (על-מנת לפתוח את הפח העירוני וכדומה), תהיה לו בעיה לקחת את הפח בחזרה לביתו. שכן, כל ההיתר להוציא את הפח היה רק כשזה מפריע בבית, ואילו בחוץ על-יד פחי האשפה, לא בהכרח שזה מפריע לאנשים. וכשאין הדבר מתאפשר, התירו להניח מים בתוך הפח, וכך יטלטל דבר המותר והאסור יחדיו. ועל אף שבדרך-כלל נאסר הטלטול גם באופן זה, כאן התירו מפאת כבוד האדם.

בבוקר משכימים להתפלל שחרית ואין מאריכים בה, בקביעות זו ההפטרה היא הפטרת "וערבה לה'". מעלות השחר נוהגים שלא לאכול מכל המינים הנכנסים בחרוסת ומרור עד לאחר ה'כורך' בליל הסדר (נוסף על האיסור לאכול מצה בערב פסח). ומותר לאכול פירות, ירקות, בשר ודגים כל היום. אך משעה עשירית (שלוש שעות זמניות לפני הלילה) ואילך, אסור לאכול מהם כמות המשביעה שתמלא את כריסו. לאחר תפילת מנחה אומרים את ההגדה, מ"עבדים היינו" עד "לכפר על כל עוונותינו". וקודם השקיעה אומרים את סדר קרבן פסח. אסור להכין מאומה עבור סדר הפסח לפני צאת השבת ואמירת 'ברוך המבדיל בין קודש לקודש.

טיטול המפיץ ריח רע מותר להניחו בשקית וכדומה קודם השלכתו לפח האשפה בשבת, ואין בזה חשש של 'מבטל כלי מהיכנו', אך יש להיזהר שלא לקשור את השקית שהטיטול בתוכה בשני קשרים, או בעניבה על גבי קשר (כקשירת שרוכי נעליים), אלא יקשור את קצוות השקית קשר אחד, שכן הדבר אסור משום "קושר", וכן יש להיזהר בשקיות אשפה שאין לקושרם יותר מקשר אחד.

מותר לאכול חמץ עד סוף שעה רביעית (בלוחות השנה מצוינת שעה זו כסוף זמן אכילת חמץ), ויש לנקות ולטאטא הכול, להשליך את הפירורים לאסלה או להוציאם מחוץ לרשותנו, ואם נותר חמץ וכן נותרו שיירי חמץ דבוקים בכלים או בפח-האשפה, יש לשפוך עליהם חומר פוגם כגון אקונומיקה עד סוף השעה החמישית (בלוחות השנה מצוינת שעה זו כשעת ביעור חמץ), משעה זו אסור לטלטל החמץ והרי הוא מוקצה. לאחר ניקוי וכילוי החמץ אומרים "כל חמירא" (השני), ובו מבטלים את כל החמץ, שמצאנו ושלא מצאנו.

כפי שנתבאר בהלכות הקודמות, דברים המאוסים (אף שהם מוקצה) התירו לפנותם משום כבוד האדם. לאור האמור, דנו הפוסקים לגבי פינוי קערת ה"נעגל וואסר" (מי נטילת הידיים), שכן, כידוע אנו נוהגים לפנות את קערת מים אלו למקום שלא עוברים בו אנשים ואוסרים שימוש במים אלו. ומאחר שפינוי המים אינו משום מיאוסם אלא מטעמים סגוליים, לכאורה אינם כ"גרף של רעי" ואין היתר לפנותם. אלא שכתבו הפוסקים שכיוון שלא ניתן להתפלל כנגדם ואין להלינם בחדר משום רוח רעה שעליהם – אף שנחשבים למוקצה – מותר לפנותם מדין "גרף של רעי".

אמרו חכמים: "בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר . . ועכשיו . . אין שמחה אלא ביין". וכיוון ששמחת החג נוהגת כל ימי החג כולל בחול המועד, לכן ישנו חיוב לשתות לפחות רביעית יין בכל יום מימי המועד, אך יש להימנע משתייה מופרזת. ולגבי אכילת בשר, כתבו הפוסקים (שלמרות שעיקר מצוות שמחה היא בבשר שלמים; עם זאת, גם כיום) יש מצווה באכילת כזית בשר בהמה, ואם קשה לו יאכל לפחות בשר עוף. ונוהגים שהמפה החגיגית תהיה מונחת על השולחן בכל ימי חול המועד כביום טוב.

אסרו חכמים לטאטא את הבית בשבת, שהרי בשעה שמטאטא את הקרקע, הרי הוא "משווה גומות", שמשווה את פני הקרקע שתהיה חלקה וישרה (והדבר אסור משום מלאכת בונה), ונהגו לאסור זאת אף כשהקרקע מרוצפת. עם זאת, כתבו הפוסקים שכיוון שכיום כל בתי העיר מרוצפים, ניתן להקל ולטאטא במקומות המרוצפים. אלא שהיתר זה הוא רק בבתים, אך אין לטאטא בשבת את החצר גם כאשר היא מרוצפת.