הלכה יומית

מעיקר הדין מותר לאישה להיבדק אצל רופא; מכיוון שהוא טרוד באומנותו ולא יבואו לדבר עבירה – אך זאת בתנאי שמקפידים כראוי על דיני ייחוד, ואם לא הדבר אסור. ויש המחמירים בכך לכתחילה, אך הדעה הרווחת שמותר לאשה להתרפאות אצל רופא וכמסופר בגמרא על "אומן" המקיז דם שטיפל אף בנשים, וציינו חכמים לשבח את צניעותו כשהיה מקיז דם לנשים והיה מכסה את זרוען. אלא שככל שהדבר ניתן, ראוי לה לאישה ללכת להיבדק אצל רופאה, או לחילופין אצל רופא ירא-שמיים, אם אינם מומחים פחות.

אמרו חכמים: "מזוזת יחיד נבדקת פעמים בשבוע"; היינו שמעיקר הדין יש לבדוק את המזוזה בבית הפרטי פעמיים בשבע שנים, אלא שכתבו הפוסקים שמזוזה הקבועה במקום שעלול להיחשף לרטיבות יש לבדקה בתדירות גבוהה יותר, שמא מחמת הרטיבות נפסלה חלילה. ובדורנו עורר הרבי בהזדמנויות שונות על חשיבות בדיקת המזוזה לכל הפחות פעם בשנה, בהקשר לכך הביא הרבי את דברי המכילתא על הפסוק "מימים ימימה" – "שצריך אדם לבדוק את תפיליו פעם אחת לי"ב חודשים" וכיוון שהוקשו מזוזות לתפילין, אף המזוזה נבדקת פעם בי"ב חדשים; ואנשי מעשה נוהגים לבדקם בחודש-אלול באם לא נבדקו במהלך השנה האחרונה, והורה הרבי שנכון ביותר שכל אחד ואחד ישתדל לפרסם זאת.

נפסק להלכה שבשבת יש להתחיל לאכול את סעודת היום לפני חצות, (אלא אם כן אינו רוצה עדיין לאכול והאיחור הוא עונג לו). אלא שכתבו הפוסקים שכיון שרגילים לטעום קודם התפילה – איחור הסעודה אינו נחשב כתענית בשבת, וגם כשאוכלים את הסעודה אחר חצות, אין הדבר נחשב כעינוי בשבת. ומכל מקום יש שכתבו להסמיך כל סעודה של שבת לתפילה שלפניה, ולכן לכתחילה ראוי לקדש ביום קודם תפלת המנחה ולא לאחריה.

אסור לקחת מזוזה שהייתה בפתח החייב מן התורה ולקבעה בפתח החייב מדרבנן. ועל כן כאשר מסירים את המזוזות לצורך בדיקה ראוי לסמנם ולהשתדל בהחזרתם לקבוע כל מזוזה במקומה כיוון שבבית ישנם חילוקים ברמת החיוב במזוזה בין פתחי החדרים, ובכדי שלא להוריד מקדושה חמורה לקדושה קלה ראוי לשמר את מקומם.

מצוה מן המובחר לקדש על היין גם ביום השבת, ומי שאין לו יין לקידוש יום השבת (או שקשה לו לקדש על היין) יקדש על חמר מדינה (משקה חשוב שמהווה תחליף ליין כגון תה) ולא על הפת, ואף שבקידוש הלילה כשאין יין מקדשים על הפת, שונה הדבר בקידוש היום שעדיף לקדש על חמר מדינה – שכן בקידוש בלילה יש נוסח ברכה לקידוש השבת, אך ביום (שאין נוסח זה רק ברכת הנהנין) אם יברך על הפת, לא יהיה היכר לקידוש (שאף בלא קידוש היה מברך ברכת הפת). ועל פי הוראת הרבי יש להימנע מקידוש על 'משקה' גם כשאין יין, ועל כן יקדש על חמר מדינה ולא על 'משקה'.

לפני שקובעים את המזוזה יש לוודא שהיא מוגנת ומבודדת מחום השמש, ומזוזה החשופה לגשם, יש לקבעה בבית מזוזה ללא חריצים וחיבורים, ולעטפה בניילון "נושם" (כגון ניילון 'מרשרש') היות והקלף הינו עור מן החי הרי הוא פולט לחות, וכשהלחות אינה יכולה להתאדות יש חשש למחיקת האותיות חלילה. כשמכניסים את המזוזה לבית המזוזה, יש להשגיח שלא נותרו במזוזה סימני ההגהה. גם כשנכתב מבחוץ "נבדק"/"מוגה"/"כשר", אף שלא נפסל, מ"מ יש למחוק לפני שקובע המזוזה בפתח. וכן אם הודבקה במזוזה מדבקת אישור הגהה, יש להסירה לפני הקביעה.

אמרו חכמים: "אסור לו לאדם לעשות חפציו קודם שיתפלל", בכדי שלא יפנה לבו לשום דבר עד שיתפלל. ולעשות דברים הקלים ממש קודם התפלה, כגון הפעלת מכונת-כביסה, וכן לפנות אשפה מהבית, כיון שאינם דברים שרגילים להימשך בהם מותרים; וחפצי מצווה כגון קניית צרכי שבת בערב-שבת מותר קודם התפילה, אם יתכן שלא יהיה מה שרוצה לקנות לאחר התפילה, ובלבד שלא יפסיד קריאת-שמע בזמנה וכן שלא ימנע מתפלה בציבור.

הנצרך לנקביו לא יתפלל עד שיתפנה תחלה, ואם עבר והתפלל למרות שהיה צריך להתפנות, בקטנים אינו צריך לחזור ולהתפלל, ובגדולים, אם יכול להתאפק משך זמן של 96 דקות – יצא ידי-חובת התפילה בדיעבד, אך אם היה צורך דחוף כך שלא יכול להמתין משך זמן זה צריך לחזור ולהתפלל אחר שהתפנה. אדם שבאמצע תפילתו הוצרך להתפנות ולפני התפילה לא היה צריך, אם יכול להתאפק יסיים תפילתו ואינו צריך לחזור ולהתפלל. כמו-כן, אסור להתפלל במקום שיש בו צואה ושאר דברים שריחם רע, האיסור הוא בתוך ארבע אמותיהם או שנמצא לפניו במקום שרואים אותם. ואם ריחם מתפשט, צריך להרחיק ארבע-אמות ממקום שכלה ריחם, ואם לא נזהר בזה עליו לחזור ולהתפלל.

אמרו חכמים: "טפח באשה ערווה", וביארו בגמרא שדין זה נסוב גם על אשתו, שכל מקום שדרכו להיות מכוסה באשה, אם מגולה ממנו טפח הרי הוא "ערווה" ואסור להתפלל או לקרוא קריאת-שמע כנגדה, ויש מקומות בגוף שאסור לגלות אפילו פחות מטפח. ולא רק באשה אמור דין זה אלא אף באיש, שאם מקום ערותו מגולה אסור לקרות קריאת-שמע ולהתפלל כנגדו (אך בערות קטן מותר לברך כנגדו, כגון בברית המילה), אלא יחזיר פניו מהן (או יעצום עיניו אם אינו כנגד ערווה ממש); כמו כן אסור להתפלל או ללמוד תורה כאשר נשמעת שירת נשים, וזאת גם כאשר אין בכך איסור מצד עצם זמרתן כגון בשירת בנותיו או אשתו וכו' – בעת התפלה או לימוד וכדומה הדבר אסור.

מצווה ליטול-ידיים כהכנה לתפילה, ומי שידיו מטונפות – חייב ליטול ידיו קודם התפילה. ואם אין לו מים בסמוך, ויודע שידיו מטונפות, עליו לטרוח כדי מרחק של מיל (כ-960 מטר), ואם בינתיים יעבור זמן-התפילה, ישפשף את ידיו בבגדו או בדבר אחר, כדי להסיר מידיו זוהמתן ויתפלל, וכן כשעומד בתפלת עמידה ונגע במקומות-המטונפים ישפשף ידיו וינקם. ומי שידיו חייבות נטילה והתפלל ללא נטילה, בדיעבד אינו חוזר ומתפלל, אלא אם כן היה טינוף דוחה (-צואה), שאז עליו לנקות ידיו ולהתפלל שוב לכל הדעות.

בעת תפלת העמידה אסור להחזיק בידו כל חפץ יקר-ערך כגון כסף, ספרים ודומיהם, או דבר מסוכן כגון סכין שמא יטרידוהו בתפלתו מפני שחושש לנפילתם. אבל דברים שאינם צריכים שמירה, ואף אם יפלו מידיו אינו חושש, וכן דברים שאינם בידו אלא תלויים הם על גופו מעיקר-הדין מותר להחזיקם בתפילה. אך מצווה מן-המובחר שלא לאחוז כלום בידו בעת תפלת שמונה-עשרה, אלא יעמוד כעבד לפני המלך. כמו כן ראוי להקפיד שלא להחזיק 'פלאפון' בעת התפלה, ונכון שלא להשאירו בכיס בעת התפלה כאשר הוא במצב שיכול לצלצל או לרטוט, שכן הדבר גורם להטרידו מתפלתו .

מטרת ההכנה לתפלה היא, שיהיה הגוף, המקום והבגדים נקיים ולהסיר טרדות בתפלה, ומסיבה זו נוהגים חסידים לטעום לפני התפילה בכדי שיהיה ריכוז להתבונן בתפילה כראוי. מעבר לכך נפסק להלכה שיש חיוב להכין אף את מחשבתו להתבונן בגדלות-ה' ובשפלות האדם, על כן לימוד תורת החסידות חיוני בהכנה לתפלה, בכדי שיהיה לו במה להתבונן בתפילה וכדי שיכניע לבבו לפניו יתברך. כמו-כן נוהגים לטבול במקווה קודם התפלה שעל ידי זה התפלה מקובלת יותר. וכן נוהגים לתת צדקה קודם התפלה, ומעורר הרבי ע"כ שבערב-שבת או חג יש לתת צדקה גם עבור השבת או החג.