הלכה יומית

דנו הפוסקים בשאלת הייחוד במעלית, יש שכתבו להקל מכיוון שמדובר לרוב בזמן קצר משיעור ייחוד כיוון שתמיד יכולים אנשים לעלות בשאר הקומות. ולעומתם יש שהחמירו גם בכך. למעשה כשהמעלית היא במקום ציבורי כמו בניין מגורים, מרכזי רפואה או משרדי ממשלה יש מקום להקל בשעה שאנשים עולים ויורדים ובפרט ביום, ויש המהדרים להימנע מכך.

אמרו חכמים: "אין שואלין בשלום אשה כלל", בכדי למנוע התפתחות קרבה בין גברים לנשים. משום-כך אסור לאיש לשאול אישה בצורה ישירה "מה שלומך", כיון שזו שאלה הממוקדת בשלומה האישי של האישה. ואם האשה אומרת לו "שלום" ישיב לה בלשון רכה ומנומסת ולא בלשון של התעניינות; וטוב יותר לומר "בוקר טוב" או כל לשון ברכה סתמית אחרת ולא "שלום" ו"מה נשמע" וכדומה. (ויש מתירים לומר שלום כיון שאינו בלשון של התעניינות). כמו כן אסור לשלוח דרישת שלום לאשה ואפילו באמצעות בעלה, אך אם אין הכוונה להתעניין בה אישית, אלא מתוך התעניינות במצבם מתוך כוונה לעזור למשפחה וכדומה, וכגון לאחר אירוע רפואי – הדבר מותר.

צוו חכמים: "לא ילמד אדם רווק סופרים". כלומר, שמי שאין לו אשה לא ילמד ילדים מפני אמותיהן שבאות לבית הספר, אך מי שיש לו אשה מותר, ויש שהוסיפו שמותר לו ללמד אף בנות גדולות, כמובן במקרה שאין בעיית ייחוד. ואודות מינוי מחנך לבנות שולל זאת כ"ק אדמו"ר מוהריי"ץ. וכן כותב הרבי להעדיף אשה בתור מורה "כי היראת שמים שלה היא יותר חזקה וההשפעה שלה יותר ניכרת בתלמידה". עם זאת יש שהבהירו שכל האמור הוא במחנך כיתה, שמטבע הדברים אמור להתקשר עם תלמידיו ואין ראוי שיהיה מחנך איש לבנות. אבל בנוגע למורה מקצועי מקובל שגברים מוסרים שיעורים במוסדות לבנות, ובפרט לאור דברי הרבי, שאם הגבר מוצלח יותר יש להעדיפו על פני אשה לנאום בפני נשים, ואפילו אם זהו רק ספק אם הוא מוצלח יותר עדיין יש להעדיפו

אמרו חכמים: "בראש חודש-אלול אמר הקב"ה למשה: "עלה אלי ההרה" והעבירו שופר בכל המחנה, שהרי משה עלה להר, שלא יטעו עוד אחר עבודה זרה. והקב"ה נתעלה (אותו היום) באותו שופר, שנאמר: "עלה אלקים בתרועה". "ולכן התקינו חכמים שיהיו תוקעים בשופר בראש חודש-אלול בכל שנה ושנה, כדי להזהיר את ישראל שישובו בתשובה"; ומתחילים לתקוע מיום א' אלול, שהוא יום ב' דראש חודש אלול. וביום א' דראש חודש אין תוקעים בציבור, אך נוהגים לתקוע בו בכדי להתלמד.

מובא בדרושי חסידות שהתקיעות שתוקעים בחודש אלול יש בהם עניני התקיעות של ראש השנה, וזהו מהטעמים לכך שעל פי מנהגנו, בסדר התקיעות של חודש אלול ישנם כל סוגי הקולות של ראש השנה, וסדר התקיעות הוא: תקיעה שברים תרועה תקיעה, תקיעה שברים תקיעה, תקיעה תרועה תקיעה.

כיוון שהתקיעות שתוקעים בחודש אלול יש בהם עניני התקיעות של ראש השנה לכן ראוי להקפיד בהם שיהיו כפי דיני התקיעות שבראש השנה, אמנם, כיון שמקור תקיעה זו הוא ממנהג בלבד, הרי בדיעבד אין בכך קפידא אם לא דייק בכל הפרטים. ולגבי עמידה בשעת התקיעות, אף שבפשטות אין הכרח בכך, מי שיכול בקלות ראוי שישתדל לעמוד.

חייב אדם לקרות לעצמו בכל שבוע ושבוע, פרשת אותו השבוע – שנים מקרא ואחד תרגום, אף-על-פי ששומע הפרשה כל שבת בציבור. אודות חשיבות אמירת "שניים מקרא ואחד תרגום" בזמנה, ניתן ללמוד מן האמור בגמרא: "כל המשלים פרשיותיו עם הציבור מאריכין לו ימיו ושנותיו", כשהכוונה "פרשיותיו עם הציבור" היא, לפרשה הנקראת בציבור באותו השבוע. והרגיל בטעמי המקרא לכתחילה יקרא "שניים מקרא" בהטעמת הטעמים.

איסור לבישת בגדים מכובסים הוא בבגדים החיצוניים כגון חולצות ומכנסיים, שמלות וחצאיות, אך לא בבגדים התחתונים כלבנים וגרביים, שכן בגדים אלו סופגים זיעה ואי החלפתם מסבה צער רב, ועל כן אף בימות החול מותר להחליפם בבגדים מכובסים. כמו כן אין להציע את המיטות במצעים מכובסים (גם לא לכבוד שבת) אלא אם כן התלכלכו מזיעה וכדומה. וכן מותר להחליף סדינים ומצעי מיטה בעבור אורחים שבאו בתשעת הימים (והאורחים יניחו אותם לזמן מה על הרצפה).

מדברי הגמרא עולה כי ניתן להתחיל לאומרה מתחילת השבוע, משום שכבר במנחת השבת החלו לקרוא בציבור את הפרשה החדשה. רבותינו נשיאנו היו מתחילים לאומרה בליל שישי, ולמחרת החלו מחדש וסיימו את כולה, ובשבת בבוקר היו חוזרים על "שביעי". למעשה, עכ"פ רצוי לאומרה ברצף ביום שישי לאחר חצות היום. מי שלא הספיק ישלים לא יאוחר מתפלת שחרית של שבת או עכ"פ עד סעודת היום, ואם לא הספיק ישתדל לסיימה עד מנחת שבת או לפחות עד לסוף יום שלישי, ואם גם אז לא הספיק, יכול להשלים עד לשמחת תורה; הנצרך להשלים יקרא תחלה פרשת אותו השבוע ואחר כך ישלים פרשיות קודמות.

אמרו חכמים שכבוד יום השבת קודם לכבוד הלילה. ובטעם הדבר כתבו הפוסקים שעיקרי הסעודות הנם ביום וחביבות הן יותר, ועוד מפני שבמקדש עיקר קדושת השבת הייתה ניכרת ביום בעבודת הקרבנות, ועל כן ביום השבת בבואו מבית-הכנסת צריך שיהיה שלחנו ערוך, ומפה פרוסה על הפת, כמו בסעודת הלילה, משום כבוד השבת, וכן מי שיש לו מעט מיני מגדים – יניחם עד היום, ולא יאכלם בלילה, שכבוד היום קודם.

אף שאסור לדבר בעת קריאת-התורה ואפילו בדברי תורה, וכן אין ללמוד תורה, בעת קריאת התורה, יש המתירים לקרוא "שניים מקרא ואחד תרגום" בלחש בעת הקריאה, אלא שכ"ק אדמו"ר מוהרש"ב שולל זאת ולכן אין לנהוג כך, אלא להאזין לבעל-קורא ולעקוב בשתיקה מתוך החומש אחרי כל מילה של קריאת-התורה.

כיוון שכבוד יום השבת קודם לכבוד ליל השבת, תקנו חכמים לקדש על היין קודם סעודת שחרית, כמו קודם סעודת הלילה, שאם לא יקדשו ביום על היין, יהא כבוד לילה גדול מכבוד יום. זמן חיוב הקידוש הוא לאחר תפלת שחרית ובסמוך לה, ועל כן הנצרך לטעום בין תפלת שחרית למוסף יקדש תחלה, אלא שכיוון שאת סעודת השבת יש לאכול לתאבון, יזהר שלא יאכל לשובע קודם שיאכל את עיקר סעודת השבת.