הלכה יומית

דנו הפוסקים, לגבי נער שנעשה "בר-מצווה" בימי הספירה, האם ימשיך לספור בברכה, שהרי הימים שספר תחלה לא היו באותה דרגת חיוב, וחסר לו כעת ב"תמימות". ולמעשה נהוג שימשיך לברך. ומבאר זאת הרבי על פי הקביעה ההלכתית שאף בדבר שאין לו חשיבות עצמית ישנם מצבים המחשיבים אותו למציאות; וכך בספירת-העומר, כיוון שגם מתחילתן ספר את הימים שעל -פי התורה יש לספרן, נחשבים הימים שספר, ולכן לא נחסר לו ב"תמימות". ומטעם זה כשיבוא משיח באמצע הספירה, אף שרמת החיוב תעלה בדרגה נמשיך לספור בברכה.

החל מחצי השעה קודם השקיעה אסור לאכול פת או מזונות משיעור "כביצה" -54 גרם- עד שיספור ספירת-העומר, שמא ימשך באכילתו וישכח לספור. ואם התחיל לאחר השקיעה, צריך להפסיק לאכול עד שיספור. אך אם התחיל לפני השקיעה אינו חייב להפסיק מסעודתו ולספור. ויש מתירים לאכול לפני ספירת העומר גם אם הגיע כבר זמן הספירה, אם ממנה אדם או תזכורת אחרת שתזכיר לו לספור, או שיש לו מניין קבוע שבו מתפלל. אולם שאר מאכלים שאינם ממיני דגן כמו פירות וכן כל המשקאות שברכתם האחרונה היא "בורא-נפשות", מותרים קודם הספירה ללא הגבלה.

שלושה שסעדו יחדיו, חייבים לזמן, ולמדו זאת מן האמור: "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו"; "גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו". יש לכבד בזימון את הגדול בחכמה ואם יש שם כהן יזמן הכהן, וכשאין כהן טוב לכבד הלוי. מתחילה היה נהוג שהמזמן אף מברך את כל ברכת-המזון בקול ומוציא את האחרים ידי חובתם, אך למעשה, מכיוון שכיום אין יוצאים מברכת המזמן יברך בקול רם רק את הברכה הראשונה, עד "הזן את הכול".

אמרו חכמים: "משה תיקן .. שיהו שואלין .. הלכות פסח בפסח"; בשל החשיבות של לימוד הלכות החג, הקדימו חכמים את התחלת העיסוק בהלכות החג החל מ"שלושים יום קודם הרגל". במקורה נועדה התקנה להזהיר את עולי הרגל לבית-המקדש, מחמת ריבוי ההלכות שישנן בהקרבת הקרבנות. אלא שאף לאחר החורבן לא בטלה התקנה, כך שעדיין נותר המנהג שהרב דורש בפני שומעי לקחו את ריבוי ההלכות שעדיין ישנן בזמן הזה. ובדורות האחרונים כשכל ההלכות נכתבו בספרים, אף מצווה על כל אחד ללמוד בעצמו את הלכות הפסח (החל מפורים).

אסרו חכמים לאכול מצה בערב-פסח, בכדי שלא יאכל המצה כאכילת תאווה אלא יתאפק ויאכלה בלילה במצווה. והרבה נוהגים שלא לאכול מצה מראש-חודש. אולם אנו נוהגים כפי שכותב הרבי: "יש להיזהר מאכילת מצה ל' יום לפני הפסח", כלומר, מחג הפורים. ודנו הפוסקים לגבי אכילת 'מצת חמץ' קודם הפסח, שכן, מאחר ועיקר האיסור הוא רק על מצה שיוצאים בה ידי-חובה בפסח, לכן לכאורה ניתן להקל ולאכלה, אלא שיש שכתבו שכיוון שטעם האיסור הוא גם משום חביבות המצווה, וכן יתכן שהמצות חמץ אינן ודאי חמץ, הרי שראוי להימנע מלאכול אפילו מצות חמץ, ועל-כן הכריעו שיש להימנע אפילו מאכילת מצת חמץ, ובפרט בערב-פסח.

נאמר: "ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם". וביארו חכמים שמחצות ערב חג הפסח חייבה התורה להשבית את החמץ לגמרי, אולם קודם חצות יום י"ד בניסן מותר להפקיר את החמץ; אלא שחכמים חששו שמא החמץ הינו יקר ולא יהיה ההפקר בלב שלם ויעבור על איסור "בל-יראה ובל-ימצא", או שמא מתוך הרגל יאכל את החמץ הנמצא בבית בפסח ח"ו, ולכן לא הסתפקו בהפקר החמץ, וקבעו שיש לחפשו בחורי ובסדקי הבית ולבער את הנמצא קודם זמן איסורו. והוסיפו הפוסקים שמחג הפורים טוב לעיין בכל דבר שעושה, שלא יישאר דבוק בו חמץ שלא יוכל להסירו בקלות בערב-פסח (כגון לאכול חמץ תוך כדי שמעיין בספר שעתיד להשתמש בו בפסח ויצטרך לנקותו).

הורו חכמים שהיוצא מביתו 30 יום לפני חג הפסח -אפילו אם אין דעתו לחזור עד לאחר החג- חייב לבדוק את ביתו (אם אינו מוכר את ביתו לנכרי), ועל-כן עליו לבדוק את ביתו ללא ברכה לאור הנר, לילה לפני שיוצא, ואם שכח ולא בדק בלילה בודק ביום. יתר על-כן אמרו, שמי שדעתו לחזור בתוך החג, בודק את ביתו אפילו מאחרי פסח שעבר, שהרי חוזר לביתו בחג ושמא ימצא בבית חמץ ויבוא לאכלו ח"ו.

הרוצה לבדוק את ביתו בניחותא רשאי להתחיל בבדיקה כבר מספר לילות לפני ליל י"ד ניסן, אלא שעליו לשייר לפחות חדר אחד אותו יבדוק בזמנו. וכן הורה כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב למעשה, שכשמנקים בימים שלפני ליל הבדיקה מחסן מלא ארגזים או ציוד, ויודעים שבשעת הבדיקה לא יוכלו להזיזם, יבדקו את החדר בלילה לאור הנר בלי ברכה בשעת הניקיון, אף על פי שאין זה ליל בדיקת-חמץ.

כחלק מההכנות לשמחת האדם בחג עם בני משפחתו, הזהירה התורה שיש לשתף בשמחה את "הלוי, הגר, היתום והאלמנה". ואמרו חכמים שאלו הארבעה המנויים בפסוק הנם כנגד בני משפחתו "בנך ובתך ועבדך ואמתך", ללמד שעל ידי שדואג לשמח את הנזקקים, אומר לו ה': "אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך". ומנהג ישראל לאסוף כסף לקראת החג על מנת לרכוש את צרכי החג לנזקקים, מבעוד מועד. מעבר לכך הורה הרבי לדאוג שכל אחד יזכה את מכריו במכירת-חמץ קודם הפסח, וכן לחלק להם מצה-שמורה (לפחות כזית) לליל הסדר, וכן לערוך סדרי פסח פומביים ולאפשר ליהודים לקיים את מצוות החג.

על אף שאין מפסיקים בין ברכת המפיל לשינה, מי שנזכר לאחר שברך המפיל שלא התפלל מעריב, יתפלל. וכן אם נזכר שעדיין לא קידש את הלבנה, וכגון שהוא הלילה האחרון ל'קידוש לבנה', או שמסופק הוא האם תיראה הלבנה בלילה אחר הכשר לברכה. וכן אם הופיעו ברקים ורעמים, או שהלך להתפנות והתחייב בברכת "אשר יצר", יברך את הברכות שהתחייב בהן, ויקרא שוב פרשה ראשונה של קריאת שמע לפני שיישן, אך לא יברך שוב את ברכת המפיל.

על איסור אכילת חמץ וההנאה ממנו בכל ימי הפסח מזהירה התורה "ולא יאכל חמץ", ומכיוון שחייבים כרת על אכילת חמץ וכן נאסר החמץ אפילו בעצם הימצאותו בבית – ב'בל יראה ובל ימצא', לכן החמירו חכמים לאסור תערובת של חמץ יותר מבשאר איסורים (בהם בטל האיסור בשישים וכדומה), ואמרו שחמץ עוברים עליו אפילו ב"משהו", כלומר גם בכמות המזערית ביותר. ומפורסמים דברי האריז"ל ש"הנזהר ממשהו חמץ בפסח מובטח לו שלא יחטא כל השנה". משום כך נזהרים מאיסור חמץ בחג הפסח הרבה יותר מאשר באיסורי אכילה אחרים, כדי להתרחק ככל האפשר מחשש חמץ.

מי שנרדם בלילה ללא ברכת המפיל, ובאמצע הלילה התעורר ונזכר שלא ברך המפיל, אם בדעתו להמשיך לישן, יברך ברכת המפיל בשם ומלכות כל עוד לא עלה עמוד השחר. וכיוון שישן תחלה לכן עליו ליטול ידיו קודם הברכה, ויכין את עצמו שיברך את הברכה כראוי.