הלכה יומית

עוגות או עוגיות עליהן כתובות או חקוקות אותיות אסור לאכלן בשבת, מפני שבאכילתן הוא מוחק את האותיות הכתובות עליהן. ואף שאינו מתכוון כלל למחיקה אלא לאכילת העוגה ואגב אכילתו נמחקות האותיות בפיו הדבר אסור. איסור זה הוא באותיות אולם מאכלים ומאפים המצוירים עליהם ציורים שונים אין איסור לאכלם, אלא אם כן יש להם משמעות כ'לוגו' של מפעל וכדומה.

כתבו הפוסקים שכשרוצים לאכול עוגיות עם כיתוב בשלימותן בשבת, הדבר אפשרי רק כאשר מכניסה בבת-אחת לפיו ללא שינגוס אותה בכיתוב, כיוון שאינו מוחק את האות אלא בשעה שכבר בפיו ואבודה מן העולם. והרוצה לתת לקטן מאפה עליו כתובות אותיות לא יכניסנו אל תוך פיו, אלא נותן לו והקטן אוכלו, אולם הוריו לא יתנו לו מאפה זה, שכן מוזהרים הם בחינוכו. אך אדם אחר רשאי לתת לו מאפה זה, ואף שוודאי יאכל את האותיות אין צורך למנעו כיון שמתכוון הוא להנאת עצמו.

נאמר במשנה: "המשכיר בית לחבירו, המשכיר חייב בדלת . . ובמנעול, ובכל דבר שמעשה אומן. אבל דבר שאינו מעשה אומן – השוכר עושהו". כלומר, חיובו של המשכיר לספק לשוכר בית את צרכיו ההכרחיים הרגילים, שהתקנתם כרוכה בעבודה מקצועית. אולם דברים שבאים כתוספת על הצורך הרגיל או אף דברים חיוניים אלא שהתקנתם פשוטה אין המשכיר מחויב לספקם לשוכר, וכך נפסק הדבר להלכה. אלא שכיוון שהדבר תלוי בכמה דברים, המשתנים בעקבות אופי הנוהג המשתנה מזמן לזמן וממקום למקום, לכן במדור זה יוצגו מספר דוגמאות נפוצות והשאלות ההלכתיות המתעוררות סביבן, ולמעשה יש לעשות כהוראת מורה הוראה מובהק בתחום זה.

כאשר היה מוסכם שבדעת השוכר לשכור בית זה כפי שעומד עתה בעת ההסכם, נחלקו הראשונים האם על המשכיר לתקן את הדרוש בדירה השכורה כאשר נגרמו בה נזקים במהלך ימי השכירות שתיקונם הוא חיוני עבור דייריו. ולמעשה כתבו הפוסקים שבכל שאלת מחויבותו של המשכיר יש לנהוג כמנהג המדינה, והביאו מספר דוגמאות לדברים שהיו מקובלים בזמנם, כגון נקיטת אמצעי בידוד מן הגשם והקור לקראת החורף, הכוללים איטום החלונות והתקנת תנורי חימום, ולכן יש לבדוק את המנהג הרווח באותו מקום ובאותה העת לגבי כל תיקון לגופו.

כתבו הפוסקים שתקלות בדברים חיוניים עבור שימוש בסיסי בדירה באחריות המשכיר לתקן אותן, אפילו אם התקלה הייתה כבר קיימת בזמן חתימת ההסכם. ויש שכתבו שגם במקרה שהשוכר ידע על התקלה בעת שראה את הבית כדי לשוכרו ולא דרש את תיקונה, יכול לדרוש תיקונם בתוך זמן השכירות, שניתן להניח שהיה ברור לו שהמשכיר יתקן את התקלות, שהרי תיקונים אלו הם דברים שבלעדיהם הדירה אינה ראויה למגורים. ובדברים שאינם חיוניים לדיירי הבית והיו מקולקלים בעת ביצוע הסכם השכירות, אין המשכיר חייב לתקנם אלא אם כן היה ברור מתחילה שהבית כולל תוספת זו – כיוון שעל דעת כן שכר את הדירה ולכן על המשכיר לתקנם.

כל האמור לגבי מחויבותו של המשכיר לתקן את הדרוש בדירה השכורה, הוא רק כאשר הנזקים לא בוצעו על ידי השוכר. וכן נזק שנגרם כתוצאה משימוש סביר כתבו הפוסקים שתיקונו הוא באחריותו של המשכיר, כמו כן הבהירו הפוסקים שהמשכיר אחראי לתקן גם תקלות שנגרמו כתוצאה מבלאי טבעי.

לעניין חיובי תשלומים נחשב דינו של שוכר כ"שומר שכר" (שחייב בגניבה ואבידה), אולם בשכירות דירה וכדומה שונה הדבר, שכן לפי ההלכה אין אחריות הנזקים מוטלת על השומר בקרקעות, והוא פטור מלשלם על נזקים שנגרמו להם. ולכן השוכר יהיה פטור מנזקים שייגרמו למבנה, אולם ניתן יהיה לחייבו רק על נזקים שנגרמו לריהוט. אלא אם כן התנו בעת קניין השכירות שהשוכר מתחייב מעבר למחויבות שהוטלה עליו על פי התורה – ועליו להחזיר את הדירה כפי שקבלה ולשאת באחריות הנזקים שיגרמו לה.

כתבו הפוסקים שכשם שכל אדם שמזיק לרכושו של חברו מחויב הוא לשלם את נזקו, כך השוכר חייב לשלם על נזקים שגרם, אלא שמדין "מזיק" ניתן לחייב את השוכר רק על נזקים שפשע וביצע באופן ישיר, אך לא על נזקים שנגרמו באופן עקיף. עם זאת, כאשר השוכר יכול למנוע את הנזק חייב לעשות זאת – מדין "השבת אבידה".

אמרו חכמים "חמין במוצאי-שבת מלוגמא", כלומר – שתיית מים חמים, ורחיצה במים חמים במוצאי-שבת מסוגלים לרפואה. מעבר לכך מובא בפוסקים המנהג להשתמש לשתייה במוצאי-שבת במים חדשים, ולא במים שכבר נמצאים בכלים משבת. מפני ש"בארה של מרים" עוברת בכל מוצאי-שבת אל כל הבארות והמעיינות, ומי שפוגע בה ושותה ממימיה מתרפא מיד. ולכן נוהגים לשאוב מים חדשים במוצאי-שבת שאולי יזדמן לידם מים מבארה של מרים; על מנהג זה הזכיר הרבי שכיוון שאדה"ז הביא מנהג זה, לכן גם כיום יש מקום למנהג זה.

מי שלא ברך "שהחיינו" קודם אכילת הפרי ואפילו אם אכל כזית ממנו יכול לברך "שהחיינו" כל-עוד עסוק באכילה הראשונה ודעתו לאכול ממנו עוד, כיוון ששמחתו באכילת הפרי החדש נמשכת. אולם כשנזכר שלא ברך "שהחיינו" לאחר סיום אכילת הפירות שהיה בדעתו לאכול, לא יברך "שהחיינו", ואפילו לא עבר עדיין שיעור עיכול. וכתבו הפוסקים שבאכילה השנייה יברך "שהחיינו" ללא שם-ומלכות, והרוצה להדר ייקח פרי חדש אחר שלא אכל עדיין ויכוון לפטור אף את הפרי הראשון.

אנשי כנסת הגדולה הורו להפטיר בנביא בכל יו"ט מענינו של יום, ובמרוצת הדורות בעקבות גזרות שמד שכללו את אסור הקריאה-בתורה, תקנו חכמים שבכל שבת יקראו בנביאים מעניין הפרשה או מאורע השייך ליום הקריאה, שבעה עליות כנגד קריאת-התורה, כשכל עלייה הורכבה משלושה פסוקים לפחות, כך שהקריאה בנביא הכילה לפחות עשרים ואחד פסוקים. ומשבטלה הגזירה וחזרו לקרוא-בתורה, תקנו שיפטירו בנביא לפחות עשרים ואחד פסוקים, אלא שאם הסתיים העניין בפחות מכך לא הוסיפו עוד פסוקים.

ההפטרה נתקנה מעיקרה לשבתות וימים טובים בשחרית, ובימי הקריאה החלים בחול אין מפטירים בשחרית, מפני שלא רצו לבטל את העם ממלאכתם, ובתשעה-באב מפטירים בשחרית, שנהגו שלא לעשות בו מלאכה ואין זה מעכב העם ממלאכתם; כמו-כן בימי התעניות בתפלת מנחה מפטירים הפטרת "דרשו ה'" העוסקת בתשובה, וכפי שהנהיגו עזרא ונחמיה לעורר העם לתשובה לקראת סיום התענית. ההפטרה נתקנה מעיקרה רק בציבור, לאחר שקראו בספר-תורה, אולם אם לא קראו-בתורה, מחמת שלא היה מניין או שלא היה ספר-תורה אין חובת קריאת ההפטרה, ובמקום בו אין קריאת-התורה בקביעות נכון שיקראו מתוך החומש בלא ברכותיה, שלא תשתכח מהם תורת-הקריאה וההפטרה.